ארדואן מחפש להעניש את ישראל, אבל נגמרו לו הכדורים במחסנית

נשיא טורקיה רג'פ טאייפ ארדואן הוא אניגמה, לעתים אפילו לסביבה הקרובה ביותר שלו. הוא אדם שרץ עם "האנשים" שלו במשך שנים, כי הוא מתקשה לסמוך על כל אחד. זה מביא לסיטואציה שבה צעדים שבהם הוא נוקט, קשים לעתים להסברים. עם זאת, כשמדובר בישראל - ההסבר תמיד יהיה להסתכל אל טורקיה פנימה, ולא על טורקיה החוצה. כולל במקרה של צווי המעצר בגין "רצח עם" נגד 37 בכירים ישראלים, ובמיוחד ראש הממשלה בנימין נתניהו.

הנושא הפלסטיני הוא חשוב מאוד בפוליטיקה הטורקית. חשוב יותר מאי פעם. כשהימין הקיצוני רוצה לתקוף את ארדואן, הם יגידו "לא דואג מספיק לעזה". כשהשמאל רוצה לתקוף את ארדואן, הם יספרו על כמה הוא ידיד של ישראל וארה"ב מאחורי הקלעים. זה נובע מנקודה משמעותית בתרבות הטורקית שנקראת "הדאגה לעמים המדוכאים". הטורקים תופסים את הפלסטינים ככלל והעזתים בפרט כמדוכאים, ולכן צריך לדאוג להם.

אי לכך, טורקיה פועלת בכל דרך כדי להבטיח נוכחות צבאית פיזית בעזה ביום שאחרי. זוהי גם הסיבה שבגינה ארדואן בחר לשלוח לשיחות הפסקת האש דווקא את ראש סוכנות המודיעין (MİT), אברהים קאלין, אדם שסגר לו הרבה "פינות" בשיחות בינלאומיות בעבר - כולל בתקופת חרם מדינות המפרץ המתונות נגד קטאר בעשור הקודם. באנקרה קיוו כי באמצעות מעורבות פיזית במגעים והצגה לאמריקאים של השפעתם על חמאס, הם יזכו להכנסת כוחות טורקיים לעזה, בין אם הטרוריסטים של חמאס יישארו הפטרון ובין אם לאו.

אולם בדומה לטעויות אסטרטגיות קודמות שביצע נשיא טורקיה בעידוד שר החוץ הקאן פידאן בתקופת מלחמת חרבות ברזל, באנקרה קראו הרבה צעדים, אבל לא את אלו של ישראל. זה החל מייד לאחר 7 באוקטובר כשהטורקים, אלו שמואשמים בביצוע רצח העם הארמני לפני מעט יותר ממאה שנה, דווקא תקפו דיפלומטית את ישראל על התקיפות בעזה. מי שיחפש, לא ימצא גינוי ברור לפשעי הטבח שביצעו חמאס ויתר ארגוני הטרור בעזה.

נהפוך הוא. לאורך כל המלחמה מפעילה טורקיה נגד ישראל את מכונת התעמולה שלה, שבסיסה עומד תאגיד השידור הציבורי TRT וסוכנות הידיעות הממשלתית אנאדולו, שגם פועלות באופן חופשי למדי בישראל. אליהן מצטרפים הערוצים המסחריים הטורקיים שמודעים היטב כי אם לא יישרו קו מוחלט עם אנקרה, הם ישלמו בקנסות וחמור בכך במעצרים. כמות חצאי האמיתות והשקרים המוחלטים שהכלים הללו פרסמו אדירה. כולל, למשל, ראיון עם אלמנתו של מוחמד דף על כמה בעלה הארכי־מחבל היה לוחם "חופש".

ההתנהלות הזו שמתווספת להודעות "גינוי" טורקיות למכביר הביאה את ישראל לסרב לבקשות טורקיות חוזרות ונשנות להצניח סיוע הומניטרי לעזה, בתקופה שזו התבצעה. זה הציב את ארדואן במבוכה שהרי מי שמציג את עצמו בתור מנהיג "העולם המוסלמי" נותר בצד, וראה מדינות אחרות - כולל מוסלמיות - מצניחות.

כשהביקורת על חוסר ההשפעה הגיעה בעת שבה כלפי פנים אין לנשיא טורקיה מה להציע, עם כלכלה מרוסקת, וכשהוא ספג גם תבוסה כואבת בבחירות המקומיות, ארדואן הבין כי זה כורח המציאות הפוליטי לנקוט בצעד חריג במיוחד. על כן, הוא הודיע במאי אשתקד על אמברגו הסחר נגד ישראל, שנחשף בגלובס.

עתה, עם אברהים קאלין בחוד כמו שאומרים בכדורגל, ציפה ארדואן כי כפי שבכינון היחסים עם ישראל ב־1949 הדרך לוושינגטון תעבור בישראל, הפעם הדרך לעזה תעבור בוושינגטון. לכך, טורקיה הוסיפה מנגנוני השפעה שאופייניים לידידתה הקרובה, קטאר, עם תדרוכים שונים ומשונים. "הנורמליזציה תגיע מהר יותר ממה שאתם חושבים", נאמר לחוקרים ישראלים, בניסיון להשפיע לחיוב על כניסת חיילים טורקיים לעזה. אז הנה, הגיע ארדואן שנתן תשובה ניצחת לגבי דברים רבים, כולל הנורמליזציה "הקרובה".

ארדואן מחפש להעניש את ישראל, אבל צו מעצר מקומי באמצעות התביעה של איסטנבול הוא צעד שאופייני לו בסגירת החשבונות הפוליטית הפנימית בטורקיה. זהו צעד שממחיש היטב כי נשיא טורקיה שואף להעניש את ישראל, אבל נגמרו לו הכדורים במחסנית. האם מישהו חושב כי ראש הממשלה, שר הביטחון, או אפילו מפקד חיל הים יבקרו אפילו בשנים הקרובות באנקרה?

טורקיה היא מדינה יריבה של ישראל. לא אויבת, ובטח לא ידידה - ומוטב להבין זאת שעה אחת קודם. כמות הזירות שבהן לשתי המדינות יש אינטרסים מנוגדים הולכות ומתרבות, עזה, סוריה, ואפילו קרן אפריקה עם סומליה, סומלילנד, אתיופיה וסודאן. הדרך הנכונה של ישראל להתמודד מול טורקיה היא לעמוד כחומה בצורה מול כניסת חיילים טורקים לעזה, ולהעמיק את היחסים עם המדינות היריבות לא פחות של טורקיה: יוון וקפריסין.

בסיכומו של דבר, טורקיה ככלל וארדואן בפרט חוששים מהיום שבו ישראל תצליח להשאיר את טורקיה מחוץ לעזה. מראות טלוויזיוניות של חיילים ממדינות שונות, במיוחד מוסלמיות, כשטורקיה בחוץ - גורם להם לפאניקה. בבית, מול הקהל המקומי. האנקדוטה שהכי מבהירה זאת היא ההודעה המרושלת של התביעה באיסטנבול, שכללה את השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר בתור Tamara Ben GVIR. הטעות על "תמרה" היא במקור, וגם הטעות של טורקיה בהבנת ישראל היא במקור. בעקבות כך, ישראל מוכרח לשמור על עמדתה במקור, כי כף רגלו של שום חייל טורקי לא תדרוך ברצועת עזה.