מעל 20 מיליארד שקל: החברה הביטחונית שעקפה בשווי את שטראוס, תשובה וליאורה עופר

מניית נקסט ויז'ן משלימה בכך קפיצה של 4,390% תוך פחות מחמש שנים. מי שהיה משקיע 100 אלף שקל במניה לאורך חצי השנה הראשונה שהיא נסחרה בת"א, ולא מאוד עניינה את המשקיעים, היה יושב היום על מניות בשווי של 4.5 מיליון שקל. זה לא בהכרח היה קל לאתר את מניית הזהב הזו, שכן היא הונפקה בגל הנפקות "הזבל" של שנת 2021, שרובן קרסו. אך הסימנים ויחסי הסיכוי־סיכון בהחלט היו לטובת החברה.

מייסדי החברה, חן גולן, בוריס קיפניס ומיכאל גרוסמן הם מולטי מיליונרים וחלקם אפילו מיליארדרים על הנייר. כך גם המשקיעים המוקדמים בחברה, יוסף סנדלר, נחמן בנעשיה והאלוף (במיל') עמירם לוין, שהאמינו בה בהתחלה והרוויחו בענק.

אפשר בהחלט לתהות האם ההייפ של התעשיות הביטחוניות יסתיים מתישהו, אבל בינתיים מנהלי ההשקעות לא יהמרו נגד החברה. כך למשל, עידן אזולאי, מנהל השקעות ראשי, סיגמא־קלאריטי בית השקעות: "אם הייתי אומר שנקסט ויזן תעלה ב־60% רק בחודש שעבר, אחרי כל המסע האדיר שהיא עשתה, היית בטוח שאני הוזה. אבל החברה הובילה לעלייה הזו בשתי הזמנות מאוד גדולות, שמבטיחות לה כנראה צמיחה של יותר מ־60% בשנה הקרובה. היא נמצאת בדיוק במקום של כלי המלחמה הכי משמעותי כיום. כל שנותר הוא לרוץ עם המגמה".

נתנאל אריאל

"פקודת המסחר עם האויב" נכנסה לתוקף כבר ב־1939 ובמקורה נועדה הפקודה לאסור מסחר עם גרמניה הנאצית. כיום היא חלה על ארבע מדינות בלבד: סוריה, לבנון, איראן ועיראק. אלא שבפועל, אחת לכמה שנים מחריג שר האוצר את עיראק מהפקודה ומאפשר סחר עמה - חרף היותה מוגדרת מדינת אויב. ההחרגה נועדה לאפשר יבוא נפט מחבל כורדיסטן העיראקי. בנוסף, לפי גורמים בשוק, גם עם איראן מתקיים סחר עקיף. איראן היא אחת מיצואניות הפיסטוקים הגדולות בעולם, ובאמצעות העברת פיסטוקים בין שקים שונים, ניתן לטשטש את מקור התוצרת - לשווק אותה בישראל.

כך, גם כשחוקי הסחר נוקשים ויחסים דיפלומטיים מעורפלים, המדפים הישראלים ממשיכים לקבל את מיטב המוצרים - לפעמים מבלי שהקונים ידעו כלל מאיפה הגיעו. מה שמתחיל בהוראה טכנית, מסתיים במערך סחר מסתורי שמזכיר: הכלכלה יודעת למצוא דרכים, גם כשפוליטיקה סוגרת דלתות.

עידן ארץ

רמ"י הרגילה אותנו לבליץ כזה בישורת האחרונה של השנה, אבל למרות היתרונות החשובים לעיל, לא בטוח שהוא בריא במיוחד - בטח לא עבור חברות הנדל"ן. כמות כזו של מכרזים שנסגרת בבת־אחת, בהם כמה במקומות יוקרתיים כמו שדה התעופה בהרצליה, מתחם השלישות ברמת גן וסירקין בפתח תקווה, היא אולי קצת יותר מדי עבור חלק מהן. חברה שתיגש במקביל לכמה מכרזים שנסגרים פחות או יותר באותו מועד כדי לא לפספס את ההזדמנות, ו"בטעות" תזכה בכולם - עלולה למצוא את עצמה עם עומס כלכלי וביצועי עתידי שכלל לא התכוננה אליו.

אחד הכללים החשובים בעולם הזה הוא לדעת למה לגשת ולמה לא. וזה לא הכול: לפי רמת ההיענות של החברות, כמות המציעים ומספר המכרזים ששווקו בהצלחה, נראה שהשטח מדבר אחרת. ובכל זאת, אחרי שנה של קצב שיווקים מנומנם, בליץ כזה בשלושה ימים הוא לא דבר בריא מאוד לשוק (גם אם לרמ"י לא בהכרח היו הרבה ברירות), וחברה שלא חישבה את צעדיה כראוי עלולה למצוא את עצמה בבעיה.

יובל ניסני