הבוס ציפה שהעובדת תשכב איתו "פעמיים בשבוע" - וישלם לה 200 אלף שקל

העובדת הועסקה כמזכירה במשרד עו"ד במשך כשמונה שנים. יחסי העבודה באו לסיומם עקב התפטרותה לאחר שאובחנה כסובלת מפוסט טראומה עקב פגיעה ממושכת מצד מעסיקה. בהמשך הוכרה כזכאית לקצבת נכות כללית מהביטוח הלאומי בשל מצבה הנפשי.

העובדת הגישה תביעה נגד המעסיק ודרשה פיצוי בסך 1.2 מיליון שקל בשל הטרדה מינית פיזית ומילולית, וכן תבעה תשלומים מכוח יחסי העבודה וסיומם. לטענתה, המעסיק היה נוגע בה בניגוד לרצונה; מנשק אותה; שולח ידיים לחזהּ ומתחת לחצאית; דרש שתשכב עימו בתמורה לשירות משפטי שנתן לה ועוד. עוד טענה, כי לאורך זמן הוא דיבר אליה באופן מיני ומזלזל. המעסיק הכחיש בכתב ההגנה את כל המיוחס לו.

ביה"ד האזורי לעבודה קבע, כי העובדת הוטרדה מינית מילולית: בקיום שיח מיני מטריד שיצר סביבת עבודה עוינת, ובאמירתו כי הוא מצפה שתשכב עימו פעמיים בשבוע בתמורה לשירות משפטי. המעסיק חויב בפיצוי בסך 130 אלף שקל. טענות העובדת להטרדה מינית פיזית נדחו.

הצדדים ערערו על ההכרעה: העובדת ערערה על דחיית הטענות להטרדה מינית פיזית ועל שיעור הפיצוי; המעסיק טען כי אין להטיל עליו אחריות בגין האמירה "פעמיים בשבוע" או בגין הטרדה מינית סביבתית.

שופטי ביה"ד הארצי לעבודה, סיגל דוידוב־מוטולה, רועי פוליאק וחני אופק גנדלר, ונציגי הציבור בל יוסף ודובי רם, קיבלו חלקית את ערעור העובדת ודחו את ערעור המעסיק. נקבע, כי יש לייחס למעסיק הטרדה מינית במעשה על דרך נגיעה, אך לא מעבר, בהיעדר עוגנים ראייתיים לטענות בדבר אינוס, מעשה סדום או נשיקה בכוח. הפיצוי בגין ההטרדות המיניות (האמירה "פעמיים בשבוע", שיח מיני ומעשה נגיעה אחד) הועמד על 200 אלף שקל, נוסף על 25 אלף שקל הוצאות משפט.

משמעות הפסיקה: קיום שיח מיני מטריד שיוצר סביבת עבודה עוינת, כמו גם הכרזה מצד מעסיק על ציפייה ליחסי מין, מהווה הטרדה מינית מילולית; נגיעה מהווה הטרדה מינית פיזית

מספר תיק: ע"ע 61056-10-24

התובע והנתבע אחים. במהלך שנות ה־80 רכש אביהם המנוח מגרש במושב ועליו בנה בית, שבו התגורר התובע במשך עשרות שנים ללא תמורה. לא בוצע כל רישום של זכויות התובע בבית או במגרש. טרם מותו ערך האב המנוח צוואה שבה ציווה את כל כספו, רכושו וזכויותיו מכל סוג שהוא, בין במקרקעין בין במיטלטלין, לרבות הזכויות במשק במושב - לנתבע. ליתר ילדיו, חמש אחיות ואח אחד של הצדדים, ציווה האב סכומי כסף (30-20 אלף שקל לכל אחד). התובע לא הוזכר כלל בצוואה ולא הייתה התייחסות ספציפית לבית שבו התגורר.

התובע הגיש לביהמ"ש תביעה ובה ביקש להצהיר כי נכס המקרקעין של האב המנוח אינו חלק ממסת נכסי העיזבון, והוא הבעלים היחיד של הנכס. לטענתו, הוא מחזיק בדירה מתחילת שנות ה־90, מכוח הבטחה של האב המנוח להעניק לו אותה במתנה. עוד טען, כי עניין הרישום במשפחת המנוח היה ועודנו "רישום דקלרטיבי" בלבד, שכן המנוח נהג לרכוש מתנות או לעזור לילדיו מבלי לבצע רישומים רשמיים על שמם וכך נהג המנוח גם ביחס לבית.

האח הנתבע טען, כי הבית לא ניתן במתנה לאחיו וככל שהמנוח היה רוצה לצוות את הבית לתובע, היה עושה כן במסגרת צוואתו.

השופט אריאל ממן דחה את התביעה לאחר שקבע כי לא עלה בידי התובע להוכיח שהנכס אינו חלק ממסת נכסי העיזבון, וכי ניתנה לו זכות הבעלות בנכס. השופט ציין, כי מהמציאות ומכלל העדויות עולה, שהמנוח ציווה את כל רכושו לנתבע אך במהלך חייו הוא נתן לתובע זכות מגורים בדירה למשך שנים רבות וארוכות.

עוד צוין, כי אין בהיעדר התייחסות לבית כדי ללמד שאינו חלק ממסת הנכסים בצוואה, וגם השמטת שם התובע מהצוואה אינה מלמדת על כוונה להעניק לו את הבית. "סבורני שבהשמטה זו ביקש המנוח להעביר מסר, בין אם של הבעת מורת רוח מהתנהלותו של התובע (שע"פ עדויות עדים הנעדרים אינטרס כלכלי, הוא היה מסוכסך עם אביו) ובין אם מסר שנועד לשמר את הדירה כחלק מנכסיו, אולי מתוך חשש שלא תועבר לידיה של אשת התובע", כתב השופט.

משמעות הפסיקה: יש לכבד את רצון המצווה כפי שהוא מוצא ביטויו בהוראות הצוואה, תוך היצמדות, ככל האפשר, להוראותיה הכתובות של הצוואה ובחינת אומד דעתו של המנוח

מספר תיק: תמ"ש 30571-07-20

התובעת גרושה ואם לארבעה, ניהלה זוגיות במשך כשבע שנים עם הנתבע, שהיה רווק. הצדדים מגיעים מהמגזר החרדי ואין להם ילדים משותפים. הנתבע כהן, כך שלא יכלו להינשא נוכח האיסור על כהן להינשא לגרושה.

השניים הכירו ב־2016, וב־2021 עבר הנתבע להתגורר עם התובעת וילדיה בדירתה השכורה. כחצי שנה לאחר מכן רכש הנתבע נכס לצורכי השקעה, שאת רכישתו מימן מהון עצמי ובאמצעות משכנתה שנטל לבד. גם דמי השכירות מהדירה שולמו לחשבונו של הנתבע.

בדצמבר 2023 נפרדו הצדדים, ולאחר כחודש הגישה התובעת תביעה להצהיר כי היא זכאית למחצית הזכויות בנכס הרשום על שם הנתבע, בהינתן שנרכש בתקופה שבה היו ידועים בציבור. לטענתה, הנכס נרכש במהלך חייהם המשותפים, מתוך כוונת שיתוף, והיא אף השקיעה בנכס מתוך ידיעה כי הוא משותף.

הנתבע טען מנגד כי בין הצדדים הייתה זוגיות, אך הם לא היו מוכרים כידועים בציבור, והיו להם - ובפרט לו - ספקות בנוגע לקשר, בעיקר נוכח הנידוי הדתי שחווה וחוסר היכולת להביא עם התובעת ילד משותף לעולם (ילד משותף יענה על ההגדרה הדתית "חלל" כילד לכהן ולגרושה). עוד טען כי הצדדים נהגו הפרדה רכושית מלאה על רכושם, לרבות בנכס שנרכש.

השופטת מיכל דבירי־רוזנבלט דחתה את התביעה לשיתוף בנכס תוך שהיא מציינת כי הגם שבין הצדדים הייתה מערכת יחסים תקינה וטובה, לא התרשמה כי הם קשרו את גורלם יחד, וביקשו להחיל על מערכת היחסים ביניהם את מרבית הזכויות והחובות הכלכליות של מוסד הנישואין. זאת, בין היתר בשל היותם כהן וגרושה. "בני הזוג הינם כהן וגרושה, וככאלו, מנועי חיתון. בנסיבות המקרה הספציפי, העובדה שהצדדים לא יכלו להינשא עמדה בעוכרי מערכת היחסים ביניהם, והביאה לכך שהם עוד היו בעלי ספקות באשר לעתיד יחסיהם", ציינה השופטת.

עוד נקבע, כי התובעת לא הוכיחה שהיו ידועים בציבור ושהייתה כוונת שיתוף ביניהם, שכן הם גרו יחד זמן קצר יחסית (כשנתיים), ובמהלכו שמרו על הפרדה רכושית וכל אחד המשיך לנהל את ענייניו הרכושיים והכספיים בנפרד.

משמעות הפסיקה: כאשר בני זוג מתנהלים עם ספקות באשר לעתידם המשותף, הדבר מהווה נדבך נוסף בקביעה אם ניהלו יחסי ידועים בציבור או לא

מספר תיק: תמ"ש 42717-12-22