"אימפולסיבי ורברבן": הפחדים עימם מתמודד טראמפ

על רקע המצב הביטחוני המתפתח ללא הרף, עדשת התקשורת העולמית חושפת נקודות מבט ייחודיות על מה שקורה בארץ. מניתוחים של מומחים בינלאומיים, פרשנויות מזווית אחרת וגם סיפורים קטנים מישראל שנעלמים מן העין - בכל יום נגיש לכם סקירה יומית קצרה מן הנכתב בתקשורת העולמית על ישראל, כדי לנסות ולפענח איך דברים מפה נראים מעבר לים.

הכתבות שאנחנו מציגים במדור לקוחות מתוך עיתונים גדולים בעולם, ואינן משקפות בהכרח את תפיסת העולם של גלובס.

● כותרות העיתונים | מפלה בסנאט: דמוקרטים "עברו צד" ומתנגדים לאספקת פצצות לישראל
● כותרות העיתונים | "הטובים ביותר באזור": הנשק החדש של ישראל והשותפה המפתיעה

1משבר הורמוז נכנס לשלב חדש: מרוץ עולמי אחרי נתיבי נפט חלופיים

למרות הפסקת האש, המאבק על מצר הורמוז שדרכו עובר 20% מהנפט העולמי, עדיין נמצא בשיאו כאשר איראן הודיעה אמש (שבת) כי היא שוב סוגרת את המצר לאחר האיום האמריקאי. "סגירת הורמוז יוצרת עניין עצום בנתיבים חלופיים ליצוא נפט", פורסם ב-CBC תאגיד השידור הציבורי של קנדה.

בעוד שהאפשרויות לעקוף את המצר "מוגבלות", כיום קיימות "שתי חלופות עיקריות: צינורות נפט שמופעלים על ידי סעודיה ואיחוד האמירויות".

בסעודיה פועל צינור אבקייק-ינבו (מערכת צינור הנפט מזרח-מערב), "שחוצה את המדינה ומחבר בין אבקייק לינבו שעל הים האדום". צינור נוסף הוא צינור הנפט של אבו דאבי (ADCOP), "שאורכו כ-400 ק"מ, המחבר מתקני נפט יבשתיים בחבשאן לנמל פוג'יירה שעל מפרץ עומאן".

פרופ' קנת מדלוק, מומחה לאנרגיה עולמית מאוניברסיטת רייס, אמר לערוץ התקשורת הקנדי כי הקיבולת הכוללת של שני הנתיבים הללו "עומדת על כ-8.5 מיליון חביות ביום בלבד (7 מיליון בסעודיה ו-1.5 מיליון באיחוד האמירויות)", מה שגורם לכך שיש צורך "בקיבולת חלופית גדולה בהרבה".

פרופסור מדלוק טוען כי ישנה תשתית נפט נוספת מעיראק לים התיכון דרך טורקיה "בהיקף של כ-1.6 מיליון חביות ביום, אך בפועל מנוצלים רק כ-300 אלף חביות ביום בשל מגבלות פנימיות".

"אנחנו עדיין רחוקים מהקיבולת הנדרשת כדי לעקוף לחלוטין את המצר", אמר מדלוק. "אבל כעת יש עניין עצום במסלולים חלופיים".

כעת החנק על הורמוז גורם למוטיבציה גבוהה "למצוא חלופות לאחר שאיראן הוכיחה כי היא יכולה להפעיל את האיום הזה מתי שתרצה".

לדברי מדלוק, "צפוי כי כעת ייבחנו ויקודמו כמה אפשרויות במקביל כולל הרחבת מערכת הצינורות ממזרח למערב בחצי האי ערב לצד הרחבת יכולות הנמלים בינבו".

הוא מבהיר כי "חלק מהאפשרויות אולי נשמעות מופרכות, אבל הכול נמצא על השולחן לבדיקה".

ב-CBC נכתב כי "הרחבת קיבולת בצינורות קיימים באמצעות שיפור הדחיסה היא הפתרון הפשוט ביותר, אך גם הוא מוגבל מבחינה הנדסית ופיזיקלית. לעומת זאת, בניית נתיבים חדשים היא האפשרות היקרה ביותר ותלויה בתנאי השטח".

לדברי מדלוק, "באופן כללי, מדובר בפרויקטים שייקחו בין שנתיים לשבע שנים להשלמה. הפרויקטים שניתן להוציא לפועל במהירות הם גם אלו שסביר שיקודמו ראשונים".

מתוך ה-CBC, מאת מארק גולום, לקריאת הכתבה המלאה.

2הורמוז נסגר והרעב מתגבר: כך המלחמה פוגעת בשדות באפריקה

עבור חלקים נרחבים מהדרום הגלובלי, "המלחמה בין ארה"ב, ישראל ואיראן כבר אינה משבר גאו-פוליטי רחוק. היא נוכחת כעת בתקציבי חקלאים, בתורים לדלק ובשווקי המזון, כאשר השיבושים במצר הורמוז מעלים עלויות ומפעילים לחץ על כלכלות שבריריות ממילא", פורסם באירו-אסיה.

בסודן, ההשלכות כבר ניכרות כאשר "בתחנות הדלק התור ארוך עוד לפני עלות השחר. מחירי הבנזין עלו ל־30,000 לירות סודניות (50 דולר) לגלון בתחילת אפריל, לעומת 19,000 (31.61 דולר) בפברואר, ויש אנליסטים הסבורים כי הם עשויים להגיע ל־35,000 עד אמצע השנה ככל שהמחסור יעמיק".

בנוסף "עבור חקלאים התלויים בדיזל להפעלת משאבות השקיה ולהובלת זרעים לשוק, החישוב כבר הופך לבלתי אפשרי. חלון הזריעה בסודן נפתח ביוני והזמן אוזל".

אלפאתיח מוחמד, עיתונאי וחוקר זכויות אדם סודני הפועל מאוגנדה, אמר לאירו-אסיה כי המצב מחמיר "עד כדי כך שחלק מהאנשים נאלצו להשתמש בשמן בישול במקום דיזל ברכביהם". מוחמר הוסיף כי "המשבר כבר אילץ חלק מהאוכלוסייה לצמצם את מספר הארוחות היומיות ולהסתמך על רשתות סיוע קהילתיות כדי לשרוד".

הכלכלן הראשי של ארגון המזון והחקלאות של האו"ם, מקסימו טוררו, הזהיר כי" כאשר שיבוש באספקה נמשך מעל 40 יום, חקלאים מתחילים לקבל החלטות זריעה שקשה להפוך באמצעות דיפלומטיה".

"זה לא רק שוק אנרגיה", הבהיר, "זה זעזוע מערכתי שמשפיע על מערכות המזון בעולם".

עבור סודן, מדובר במכה נוספת למדינה שכבר נמצאת במשבר. "כמעט ארבע שנות מלחמת אזרחים בין צבא סודן לכוחות התמיכה המהירה רוקנו את אחת הכלכלות החקלאיות החשובות באפריקה".

מוחמד, שנמלט מהמלחמה בסודן לפני שנתיים, הזהיר כי עונת זריעה כושלת תוביל ל"מחסור חמור יותר במזון ותלות מוגברת בסיוע בינלאומי שמגיע בכמויות מוגבלות מאוד". לדבריו, "ההשפעה לא תהיה אחידה, אך בכל מקום שבו תורגש היא תוביל לעקירה נוספת, להיחלשות הכלכלה ולהקשות על התאוששות עתידית".

מתוך האירו-אסיה, מאת גבריאלה מלביזי ואנאן טלו, לקריאת הכתבה המלאה.

3מאחורי האיומים: טראמפ מתמודד עם חששות הולכים וגוברים

"סגנונו האימפולסיבי של הנשיא מעולם לא נבחן במהלך עימות צבאי ממושך", נכתב בוול סטריט ג'ורנל בכתבה שכותרתה "מאחורי ההתרברבות הפומבית של טראמפ במלחמה, הוא גם מתמודד עם הפחדים שלו". הכתבה מראה כיצד "הסגנון הלא שגרתי של טראמפ מתפקד בזמן ניהול מלחמה", כאשר, "הוא נע בין גישות תוקפניות לפיוס, ובמקביל מתמודד מאחורי הקלעים עם השאלה עד כמה הדברים עלולים להשתבש".

בעוד ש"טראמפ מתמודד עם פחד אישי מההחלטה לשלוח חיילים לשדה הקרב, שם חלקם ייפגעו וחלקם לא ישובו הביתה", הוא במקביל "פרסם הצהרות מסוכנות בלי התייעצות עם צוות הביטחון הלאומי, כולל איום להשמיד את הציביליזציה האיראנית מתוך אמונה שהצגת חוסר יציבות תדחוף את איראן למשא-ומתן".

בזמן שהוא מנהל מלחמה "הנשיא לפעמים מאבד מיקוד, מבלה זמן בפרטים של תוכניותיו לאולם הנשפים בבית הלבן או בגיוסי תרומות לבחירות האמצע, ואומר ליועצים שהוא רוצה לעבור לנושאים אחרים", נכתב.

טראמפ נבחר על בסיס הבטחה לסיים מלחמות זרות, "אך הימר שיוכל לפתור את הבעיה באמצעות כוח אווירי וימי". כעת, הפסקת האש עם האיראנים "מוטלת בספק, נתיב סחר מרכזי סגור כבר שבועות, ומשטר חדש וקיצוני באיראן מאיים להאריך את המלחמה מעבר לששת השבועות".

סגנונו האימפולסיבי של טראמפ "לא נבחן מעולם במלחמה ממושכת". בניגוד למבצע המוצלח בוונצואלה, "כאן הוא ניצב מול יריב עקשן יותר איראן, שמסרבת להיכנע".

בשלב מסוים "הוא אפילו הרהר כי עליו להעניק לעצמו את עיטור הגבורה הצבאי הגבוה ביותר במדינה, מדליית הכבוד".

עם סגירת הורמוז, "טראמפ נע בין חששות כלכליים להחלטה להמשיך במלחמה, אך גם החל לחשוש מהתדרדרות לאסון". המצר הפך למוקד התסכול המרכזי משום שטראמפ "הופתע כמה קל לסגור אותו. 'בחור עם רחפן יכול להשבית אותו', אמר".

קורי שייק, עמיתה בכירה במכון המחקר השמרני AEI אמר לג'ורנל כי "אנחנו עדים להצלחות צבאיות מדהימות שאינן מצטברות לניצחון וזה באחריות הנשיא ואופן שבו בחר לבצע את עבודתו חוסר תשומת לב לפרטים וחוסר תכנון".

מתוך הוול סטריט ג'ורנל, מאת ג'וש דוסי ואנני לינסקי, לקריאת הכתבה המלאה.