בין איראן לישראל: ההייטק הוא נדבך הכרחי בשמירה על העצמאות שלנו

הכותב הוא מנכ"ל רשות החדשנות

ביום העצמאות הזה, כשהדיון על עוצמה לאומית נוטה להתמקד בביטחון, בגבולות ובאיומים חיצוניים, ראוי להתבונן על המושג עצמאות גם בממד אחר, עמוק לא פחות: הממד הכלכלי, שמייצג את יכולתה של המדינה להישאר עצמאית לאורך זמן.

במציאות כלכלית שבה מנועי הצמיחה הגלובליים המרכזיים משתנים באופן עמוק, וכשמרכז הכובד עובר ממשאבים טבעיים סופיים למערכות מבוססות ידע, הון אנושי ויכולת מתמשכת לחדש, ההייטק הישראלי הוא התגלמות העצמאות בעידן המודרני.

ישראל ניהלה בשנה האחרונה שני סבבי לחימה עצימים מול איראן, ורשמה עליונות טכנולוגית מובהקת. אם בוחנים את המציאות במישור הכלכלי, הרי שגם בעימות מול אחת ממעצמות האנרגיה הגדולות בעולם - בהווה וכנראה שגם בעתיד - ישראל נותרת כשידה על העליונה.

 עובדי הייטק בישראל / צילום: כדיה לוי

חשוב להבהיר: לא מדובר כאן רק בהשוואה בין שתי כלכלות השונות בתכלית בגודלן, באוכלוסייתן וברמת התוצר לנפש שלהן. זוהי השוואה בין מנגנוני יצירת הערך המרכזיים שעליהן אותן כלכלות נשענות. ההבדל האמיתי אינו נעוץ במספרים עצמם, אלא במבנה הכלכלי שהם מייצגים.

איראן מייצגת מודל קלאסי של עוצמה הנשענת על משאב טבע מתכלה וסופי - אחד ממאגרי הנפט הגדולים בעולם. ישראל, לעומתה, מייצגת מודל הפוך כמעט לחלוטין: מדינה קטנה, נטולת משאבי טבע משמעותיים, שבנתה את כלכלתה ועוצמתה על ידע, הון אנושי ויזמות.

על פי ההיגיון הכלכלי הקלאסי, לאיראן אמור להיות יתרון בולט, שמבטיח כלכלה יציבה לאורך זמן, כל עוד העולם צמא לנפט ולגז. אך נפט הוא נכס שמייצר הכנסה מתוך מלאי נתון, בכפוף לקצב הפקה מוגבל ולמחיר עולמי תנודתי. בעשור האחרון הכנסות הנפט של איראן נעו בטווח רחב במיוחד, מ-20 מיליארד דולר לשנה בשנים של סנקציות חריפות, ועד כ-60 מיליארד דולר ויותר כשתנאי השוק והאכיפה אפשרו זאת.

 מתקן נפט באיראן / צילום: Reuters, Essam Al-Sudani

התנודתיות הזו אינה חריגה אלא מבטאת מגבלה מבנית עמוקה של כלכלה הנשענת על משאב יחיד, שמחירו נקבע מחוץ למדינה, ולכן גם מחוץ לשליטתה. גם כאשר ההכנסות גבוהות, הן אינן משנות את מגבלת היסוד של המודל, שהוא סופי, ריכוזי, תלוי בגורמים חיצוניים וחשוף באופן ישיר ללחצים גיאופוליטיים, סנקציות ואכיפה בינלאומית, שמגבילים את חופש הפעולה של המדינה, ובמלים אחרות - את עצמאותה.

הערך אינו מופק אלא נוצר

מנגד, ההייטק הישראלי אינו משאב טבע אלא מערכת דינמית, הנשענת על הון אנושי, ידע ויכולת לחדש, אך לא פחות מכך על אינטראקציה מתמשכת בין יזמים, משקיעים, מוסדות אקדמיים ושווקים גלובליים. הערך מההייטק אינו מופק, אלא נוצר, ולעיתים אף מועצם, ככל שהוא מתפשט. עם זאת, יש לזכור כי ההייטק הישראלי נשען במידה רבה על קשרים גלובליים ועל מעמדה הבינלאומי של ישראל. עצמאות כלכלית בעידן הידע אינה נובעת מהתנתקות מהעולם, אלא מהשתלבות חכמה ועמוקה בו.

ההייטק הישראלי מייצא כיום מוצרים ושירותים בהיקף של כ-70 מיליארד דולר בשנה, ששקולים ללמעלה ממחצית מהיצוא ולכחמישית מהיקף התוצר. אלה נתונים המעידים לא רק על מגזר מוביל, אלא על מנגנון מרכזי של יצירת ערך במשק, כזה שאינו מסתפק בהפקת הכנסות, אלא מייצר שכבות עומק של פעילות כלכלית, תעסוקה איכותית, זרימת השקעות והצטברות הון אנושי.

המשמעות היא שכל הצלחה של ההייטק אינה רק תוצאה אלא גם תנאי ליצירת הצלחות נוספות, דרך הון שממוחזר, ניסיון שמצטבר ורשתות גלובליות שמתרחבות. בכך נוצר מנגנון שמגדיל את עצמו לאורך זמן, בניגוד למודל המבוסס על מיצוי של משאב סופי. כל מחזור אינו מוחק את קודמו, אלא נבנה על יסודותיו, ומרחיב את בסיס הידע, החברות והיכולות. זהו יתרון דינמי שאינו נשחק אלא מתחזק.

מכאן נובעת הבחנה כלכלית ברורה, שאינה רק תיאורטית אלא בעלת השלכות מדיניות ממשיות, ובפרט בהקשר של עצמאות לאומית. עצמאות אינה רק היכולת להגן על גבולות, אלא גם היכולת לעצב את גורלך הכלכלי, לבחור את מנועי הצמיחה שלך ולהקטין תלות בגורמים חיצוניים. בהיבט זה, הפער בין מודל המבוסס על נפט למודל המבוסס על הייטק הופך לפער בין תלות ובין עצמאות.

תשתית עומק של עצמאות

ולכן, ביום העצמאות הזה, ההשוואה אינה בין הייטק לנפט אלא בין כלכלה שממצה את הקיים, ובין כלכלה שמייצרת את העתיד. בין כלכלה התלויה במשאב שמחירו נקבע מבחוץ, לכזו הנשענת על יכולת אנושית שמייצרת ערך מבפנים.

זוהי לא השוואה אקדמית בלבד. היא נוגעת ישירות לשאלה איזה סוג כלכלה ישראל מבקשת להיות בעשור הקרוב. ובמובן הזה, ההייטק הישראלי הוא תשתית העומק של העצמאות הכלכלית של מדינת ישראל.