ראש הממשלה בנימין נתניהו / צילום: נעם ריבקין פנטו, "הארץ"
"הטבלה לא משקרת: כשנתניהו לא בשלטון, מדינת ישראל מזנקת" - כך נקבע בפרסום ברשת איקס שזכה לאלפי תגובות. בפרסום - שהופץ במהרה בשלל הרשתות החברתיות, מוצגת טבלה עם אחוז הצמיחה השנתי מ־1992 עד 2025, כשליד כל שנה מצוין גם מי עמד בראשות הממשלה באותה עת. כל שורה בטבלה נצבעה בצבע מסוים, לפיה גובה הצמיחה: ירוק, צהוב וכתום.
● הנתונים מגלים: האלימות הקשה מצד קטינים מתפתחת לתופעה רחבה
● מה קרה לגניבות הרכב בשנתיים האחרונות?
ואכן, במבט ראשון נראה שהממצאים באמת מובהקים: לפי הטבלה, רוב תקופות השפל מזוהות עם כהונותיו של בנימין נתניהו, בעוד שתקופות של צמיחה גבוהה מיוחסות לראשי ממשלה אחרים - בהם אריאל שרון, אהוד אולמרט, נפתלי בנט ויאיר לפיד.
אבל לפני שאתם לוחצים על כפתור השיתוף או מעבירים לחברים בוואטסאפ, כדאי להעיף עוד מבט בנתונים. כי כשמתעמקים בו קצת, נחשפות לא מעט בעיות מהותיות בפרסום הוויראלי הזה. אז ננסה לעשות סדר.
הנתונים הנעלמים
קודם כל, צריך להגיד מילה על הדבר הבולט ביותר בטבלה - הצבעים. הצבע הירוק ניתן לצמיחה גבוהה במיוחד (מעל 5%), צהוב לצמיחה "טובה" (4%-5%), וכתום לכל מה שמתחת לכך. כבר כאן עולה בעיה: ההבחנה בין צמיחה ממוצעת, צמיחה חלשה וצמיחה שלילית אינה מבוססת על הגדרה כלכלית רשמית, ונראית שרירותית למדי.
חוץ מזה, בטבלה משום מה לא מופיעים השנים 2001-2004. וזה חשוב, שכן השמטת השנים 2001-2004 משפיעה משמעותית על התמונה הכוללת. בשנים אלו, תחת ממשלת אריאל שרון, המשק הישראלי חווה תקופה קשה: בשנת 2001 הצמיחה עמדה על כ־0.3%, בשנת 2002 נרשמה צמיחה שלילית, וב־2003 הצמיחה הייתה נמוכה יחסית - סביב 1.4%. הוצאת השנים הללו יוצרת הטיה שמבליטה את השנים החזקות של ממשלות מסוימות תוך הסתרת התקופות החלשות שלהן.
לתקופה הזו הייתה גם חשיבות רחבה יותר. במהלך האינתיפאדה השנייה הכלכלה הישראלית נפגעה קשות, אך התאוששה יחסית במהירות. חלק מההתייצבות מיוחס למדיניותו של נתניהו כשר אוצר, שכללה קיצוץ בקצבאות והפחתת מיסים. ד"ר יניי שפיצר, שהיה עד לאחרונה מרצה במחלקה לכלכלה ובתוכנית פכ"מ באוניברסיטה העברית, מסביר שנתניהו קידם צעדים שהגדילו את ההשתתפות בשוק העבודה, אך טוען שגם כיום נדרש שיפור בתחום הזה.
בעיה נוספת בטבלה היא היחס הלא עקבי לגורמים חיצוניים. כך למשל, משברים עולמיים כמו המשבר הפיננסי של 2008-2009 או משבר הקורונה ב־2020 מוצגים כהסבר לשנות שפל. אך כאשר מדובר בשנות צמיחה גבוהה תחת ממשלות אחרות, כמעט שלא נלקחים בחשבון גורמים גלובליים חיוביים. לדוגמה, בשנים 2021-2022 נרשמה צמיחה גבוהה בישראל - אך זו הייתה מגמה עולמית שנבעה בעיקר מההתאוששות ממשבר הקורונה, כפי שהראינו בבדיקות קודמות. לכן, לא בהכרח מדובר בתוצאה של מדיניות ייחודית של ממשלת בנט־לפיד.
ולא פחות חמור: גם הנתונים עצמם לא תמיד מדויקים. לפי הטבלה, בשנים 2010-2011 הצמיחה עמדה על כ־4.5%-4.6%, אך נתוני בנק ישראל מצביעים על צמיחה של כ־5.5% בשנים אלו - פער שמשנה את הסיווג ואת הרושם הכללי. מנגד, הטבלה מדגישה את שנת 2005 תחת שרון כשנה חריגה עם צמיחה של 5.3%, בעוד שלפי נתוני בנק ישראל הצמיחה בפועל הייתה קרובה יותר ל־4.4%.
מי אחראי לצמיחה?
אבל אם כבר נכנסנו לקרב הקרדיטים על נתוני הצמיחה של ישראל, מומלץ לפרוס רקע קצר. נהוג לחלק את הכלכלה הישראלית לשתי תקופות עיקריות: מהקמת המדינה ועד תחילת שנות ה־70 נרשמה צמיחה גבוהה במיוחד, ומשנת 1974 ואילך נרשמה צמיחה מתונה יותר בעקבות משבר הנפט ומלחמת יום הכיפורים. שפיצר מסביר שמדובר למעשה במגמה עולמית: עד שנות ה־70 העולם המערבי כולו צמח בקצב חריג במונחים היסטוריים, כאשר ישראל צמחה עוד יותר מהר מהממוצע.
שפיצר מציין גם תקופה שלישית - בין 1973 ל־1985. לדבריו, מה שאפשר לישראל להיחלץ ממשבר עמוק היה תוכנית הייצוב של 1985. "זאת הייתה נקודת מפנה - מקבלי ההחלטות קיבלו החלטות נכונות שמנעו הידרדרות כלכלית".
מאז, הוא אומר, ישראל צומחת פחות או יותר בקצב דומה לזה של שאר מדינות המערב. גם תהליכי הליברליזציה וההפרטה משנות ה־80 ועד תחילת שנות ה־2000 לא היו מזוהים עם ממשלה אחת בלבד, אלא היו תהליך הדרגתי שנמשך תחת ממשלות פרס, שמיר, רבין, נתניהו, שרון ואולמרט.
תקופה של יציבות?
ומה קרה תחת כהונותיו של נתניהו? כאן גם נרשמו לא מעט שנים של צמיחה יציבה. בין 2010 ל־2019, המשק הישראלי לא הציג שיעורי צמיחה חריגים במיוחד, אך גם לא חווה חולשה משמעותית. ברוב השנים הללו הצמיחה נעה בין ממוצעת למעל הממוצע, תוך שמירה על יציבות יחסית לאורך זמן.
לפי שפיצר, "העובדה שאנחנו ממשיכים לצמוח בקצב דומה לשאר מדינות המערב מראה שאין מדיניות ספציפית שפוגעת בכלכלה שלנו - אבל גם לא מדיניות שמביאה לצמיחה חריגה לטובה. אנחנו יציבים. מאז עלייתו של נתניהו ב־2009, אנחנו פחות או יותר באותו מקום".
וכשמסתכלים על גרף הצמיחה בישראל לאורך השנים, צצה תופעה בולטת נוספת: ההתאוששות המהירה יחסית ממלחמות ומבצעים: "יש כאן שתי תפיסות", אומר שפיצר. מצד אחד, קיימת יכולת הסתגלות - השוק כבר רגיל לכך שיש בישראל מבצעים ומלחמות מדי כמה שנים. אם המלחמה נתפסת כמוצלחת, זה אפילו עשוי לחזק את אמון המשקיעים".
אך מצד שני, ייתכן שלדינמיקה הזאת גם יש השפעות שליליות. שפיצר מצטט את טענתו של פרופ' יוסי זעירא, מהאוניברסיטה העברית: "ישראל לא מממשת את הפוטנציאל הכלכלי המלא שלה בגלל מחסור כרוני בהשקעות, שנובע מרמת הסיכון הגבוהה במשק הישראלי".
כמה הממשלה משפיעה?
אבל דומה שהבעיה המהותית ביותר בטבלה המפורסמת היא ההנחה המובלעת שמקשרת צמיחה בשנה ספציפית עם הממשלה המכהנת. "ההחלטות החשובות ביותר במדיניות כלכלית הן ארוכות־טווח", שפיצר טוען. "בדרך־כלל לא רואים את התוצאות בתוך קדנציה אחת - אם הממשלה פועלת נכון, ההשפעה נבנית בהדרגה לאורך עשורים. מנגד, כשמקבלים החלטות הרסניות, רואים את זה מהר. קל לשבור, קשה לבנות".
פרופ' דן בן־דוד, נשיא מוסד שורש וכלכלן באוניברסיטת תל אביב, מסכים: "המשק לא מושפע רק מממשלה אחת או מקדנציה מסוימת. אלה תהליכים ארוכי־טווח". לדבריו, כיום הצמיחה מושפעת במידה רבה מסקטור ההייטק, שכן בעוד שרק כ־10% מהישראלים עובדים בהייטק, פריון העבודה שלהם גבוה בכ־25% מממוצע ה־OECD, בעוד ששאר המשק נמצא כ־40% מתחת לממוצע. "ההייטק מחזיק ומייצב את הכלכלה הישראלית. בלי השקעה רחבה יותר בחינוך ובהכשרה מקצועית, הסקטור הזה לא יוכל להחזיק את המשק לבדו".
בן־דוד מדגיש כי "מה שמייצר צמיחה אמיתית הוא פריון - שיפורים טכנולוגיים הנובעים משדרוג הידע והמיומנויות. אלו תהליכים ארוכי־טווח. ישראל נמצאת בתחתית המדינת המפותחות במבחני פיז"ה בלימודי ליבה, והממשלה לא עושה מספיק בנושא. זו לא רק הממשלה הנוכחית ולא רק ממשלות נתניהו - זו בעיה שמוזנחת כבר שנים".
ומכאן גם נגזרות המסקנות לעתיד. לדעת שפיצר, "אם נמשיך באותו מסלול של מלחמות ומבצעים חוזרים, כנראה שנמשיך לצמוח בקצב רגיל". אבל, הוא מזהיר, "ככל שהחברה החרדית תגדל ללא שילוב רחב יותר בשוק העבודה והנחלת לימודי ליבה, הדבר יכביד על הצמיחה. בעוד 30-40 שנה זה עלול לפגוע משמעותית במעמד הכלכלי של ישראל".
בן־דוד מסכם: "אפשר עדיין לתקן, אבל אנחנו מתקרבים לנקודת אל־חזור - גם דמוגרפית וגם כלכלית. בלי שינוי ארוך־טווח בחינוך, בתעסוקה ובתשתיות אנושיות, יהיה קשה מאוד לשמור על היתרון הכלכלי של ישראל".