שלוש עגלות וגעגוע: יום בין עגלות קפה לזכרה של העיתונאית דפנה לוצקי

לפני כמה שנים התקשרה אליי דפנה לוצקי, אז סגנית עורכת גלובס, וביקשה שאכתוב על תופעה חדשה: עגלות קפה. ביראת כבוד כלפי האישה שכל־כך הערכתי, העזתי ואמרתי שאני לא חושבת שמדובר בטרנד. נימקתי והוספתי שנכון שיש פה ושם עגלות מתקופת הקורונה, אבל מי בכלל ייסע במיוחד לאמצע שדה כדי לשתות קפה? דפנה צחקה, התעלמה מהסתייגויותיי ואמרה: "זה הדבר הבא". אני יצאתי לכתוב.

● דווקא בעיר המדברית מצאנו את אחת ממנות הדגים הטעימות ביותר
● הפודטראק בקיבוץ שמגיש פיתות שף חלומיות עם תכולה מפתיעה בכל יום
● בפרבר מנומנם בשרון מצאנו מסעדה סודית, שהפכה למוקד עלייה לרגל

אכן, מה שנראה אז כתופעה שולית הפך בתוך שנים ספורות לאחד ממנועי התיירות הצומחים בישראל. עגלות הקפה צצו בכל הארץ והפכו לתירוץ מושלם לצאת מהעיר ואף לנסוע למרחקים בעבור כריך טוב, משקה ונוף פתוח.

אבל האמת היא שדפנה לא רק זיהתה טרנדים. היא זיהתה אנשים. היה לה כישרון כמעט על־אנושי לזהות תשוקה, יזמים עם ניצוץ בעיניים ובעלי עסקים שעוד רגע עומדים לפרוץ. היא הייתה שם הרבה לפני כולם.

דפנה הייתה גם המלווה הכמעט קבועה שלי ל"תופרת יום", וכמעט תמיד דרשה שבמסלול תשולב עגלת קפה אחת לפחות. לכאורה לא ברור למה, הרי היא גם ככה התחילה לאכול רק בשתיים בצוהריים, שתתה אמריקנו משעמם בלי חלב ולא אכלה פחמימות וסוכרים. אבל הייתה לה סקרנות בלתי נגמרת לאנשים שמאחורי העגלות, רצון עז לחפור עמוק בסיפורי העסקים.

בתוך דקות מרגע שהגענו לכל עגלה, היא הייתה מאתרת את הבעלים. אחרי כמה שאלות מדויקות וכמה שניות של עיבוד נתונים, הייתה שולפת עצות זהב. היא עשתה את זה בנדיבות, בלי שאיש ביקש ובלי שמץ התנשאות.

אהבנו לנסוע בכבישים הצדדיים, לחפש את הירוק, לעצור מול שדות, פרדסים ונחלים.

ב־28 בפברואר דפנה נפטרה. נדמה שהמילה הזאת עדיין מסרבת להתיישב לי על הלב. כדי לזכור אותה בדרך שהיא הייתה בוחרת, התקבצנו כמה מחברותיה ותלמידותיה למסע בין שלוש עגלות קפה. אכלנו, שתינו, בכינו, צחקנו ובעיקר ניסינו לדמיין מה הייתה אומרת על כל עגלה.

במותה ציוותה לכולנו את הסקרנות, את האהבה ואת המקצועיות. המדור הזה מוקדש לה.

 דפנה לוצקי / צילום: קרן שביט

10:00 | קופילה: קולה את הקפה בעצמה

קופילה שוכנת במתחם סנטרו שבמושב בני דרור, לכאורה מיקום מעט מוזר אלא שכבר מזמן התרגלנו למסעדות מעולות בתחנות דלק ולבתי קפה במקומות הכי לא צפויים. מצד אחד מבני תעשייה, מצד שני פרדסי השרון - ובאמצע עגלה קטנה שמצליחה להאט את הקצב של כולם.

מיכל ופז פתחו את המקום לפני שלושה חודשים בלבד, אחרי שנים של עבודה בתחום הקייטרינג ומגשי האירוח. כשהבינו שהם צריכים להתבלט בתוך השוק הצפוף והתחרותי, התחילו לקלות בעצמם את הקפה ואז לטחון אותו בכל יום. כך הם מקפידים על טריות כמעט אובססיבית.

 עוגת גבינה ופירות יער בקופיל'ה / צילום: מיכל ספיר - קופיטרייל

גם המאפים מיוצרים במקום: עוגת גבינה בסגנון טירמיסו, מאפה קינדר, מאפה פטל, מאפי שוקולד וריקוטה - כולם מבצק משובח, פריך ומדויק, כזה שאינו מכביד במתיקות. בשבת מתווסף לתפריט ג'חנון.

במקום יש גם משחקי קופסה ופינת יצירה לילדים, והתחושה היא שאיש לא מנסה לזרז אותך. להפך. המוטו שלהם מסתכם במשפט אחד: אם אתם ממהרים - תחזרו מחר.

אנחנו כמעט שומעות את דפנה מחייכת כשהיא מגלה שהם התחילו מחלום קטן וכבר קולים את הקפה בעצמם. היא תמיד נמשכה לאנשים שלא הסתפקו בלפתוח עסק, אלא המשיכו להשתכלל. אחרי כמה דקות היא הייתה בוודאי מזמינה סלט, ומשאירה אותם עם רשימת רעיונות להמשך. זו הייתה הדרך שלה לומר לאנשים: אני מאמינה בכם.

בדרך לעגלה הבאה מישהי נזכרה בטיפ מכונן שדפי נתנה לה כשהתלבטה אם לעזוב מקום עבודה בטוח. העצה שלה נשמעה אז כמעט חסרת אחריות. "לכי", היא אמרה, "מקסימום תצליחי". רק שנים אחר־כך הבנו שהיא לימדה אותנו לא לפחד משינויים. לא במקרה כל־כך אהבה עגלות קפה. כמעט כולן נולדו ממישהו שהעז לקום יום אחד ולעשות פניית פרסה.
קופילה, בני דרור (פתוחה בשבת)

12:00 | שולק'ה: קערות בריאות ומאצ'ה בטעמים

אם לקופילה מגיעים בשביל הקפה של הבוקר, לשולקה מגיעים כדי להישאר ולהתפנן. היא חבויה בלב החורשה של חופית, בין ערסלים, שולחנות עץ, ספרייה זעירה והמיית תינוקות. ילדים מתרוצצים בין העצים, הורים שוקעים בשיחה, ומישהו תמיד מתנדנד בערסל כאילו אין לו שום מקום אחר להיות בו.

בעלת העגלה החיננית מלודי ג'ולי עלתה לישראל ממרסיי. היא עבדה שנים במסעדנות, עברה להייטק, ואז, בתקופת הקורונה, נדבקה בטרנד. היא ראתה את התופעה מתפתחת, הבינה שהיא לא רוצה להישאר צופה מהצד, זכתה במכרז העגלות של עמק חפר והגשימה חלום.

התפריט מרשים ביחס לעגלה קטנה כל־כך: מאצ'ה עם שיבולת שועל, קפה פרדו קר, שייק ירוק, מוזלי עם יוגורט יווני סמיך, פודינג צ'יה, סלט קינואה עם טופו, קישואים ופטרוזיליה ברוטב ויניגרט הדרים וגם קוביות שוקולד בסגנון פררו רושה על בסיס שיבולת שועל. הכול צבעוני, בריא, מוקפד ובעיקר טעים.

דפנה הייתה אומרת שהקפה כאן הוא רק תירוץ. מה שהיא באמת הייתה אוהבת הוא העובדה שמישהו הצליח לבנות כאן קהילה. היא הייתה יושבת בערסל, משוחחת עם מלודי על המעבר מהייטק לעגלה, שואלת את כל השאלות הנכונות.

דפנה הייתה אלופת הטיפים. היא ידעה להסביר איך מכינים את העוף המושלם, איך נפטרים מכינים, איפה קונים את הג'ינס הכי שווה בארץ, איזה קרם באמת עובד ולאיזה יעד כדאי לנסוע לפני שכולם יגלו אותו. היא שלטה באותה המידה בנושאים שברומו של עולם ובאזוטריה של הפיקנטריה. היום היינו כנראה שואלים את ה־AI. אז פשוט שאלנו אותה.
שולק'ה, חופית

14:00 | ארטורה: פחמימות מידי שפית וגלריה צמודה

עגלת הקפה ארטורה ממוקמת במתחם המכללה הטכנולוגית רופין, מה שמזמן לה קהל קבוע של סטודנטיות וסטודנטים במהלך השבוע. העגלה מרגישה יותר כמו מסעדת שף שהצטמצמה לגודל של קרון קטן. זאת הודות למי שהקימה ומנצחת על המקום, השפית מיה יוספי, שאומרת בפשטות: "90% ממי שאני זה אוכל". מספיק ביס אחד כדי להבין שהיא לא מגזימה. עוד מהקסם של המקום: בסמיכות לעגלה נמצאת גלריה לאמנות עכשווית, המשלבת חלל לתערוכות מתחלפות לצד מתחם עבודה משותף ליצירה.

 מאפים בארטורה / צילום: מיכל ספיר - קופיטרייל

כבר חשבנו שאנחנו שבעות, אבל למראה המנות התפתח עוד רעב לטעום ממעדניה של מיה, שפשוט הזרימה בנדיבות פוקצ'ה עם עגבניות מיובשות ופסטו, פיצה יוונית עם פטה, מוצרלה, זיתים וריבת בצל, סלט עשיר עם בטטה, עדשים, גבינת פטה וביצה, שקשוקה, סביח, אסאי צבעוני וגדוש בכל טוב, טפיוקה עם קרם קוקוס, פודינג צ'יה ללא סוכר, עוגת גבינה בסקית ומיצים סחוטים במקום. כמעט הכול מיוצר במטבח שלה, כולל רוטבי טרגון, עשבים, לימון ותפוז. יש גם מענה מוקפד לטבעונים ולצליאקים, בלי לגרום לאף אחד להרגיש שהוא מתפשר.

לאחר שהמטירה עלינו את כל הטוב הזה, התפנתה מיה להצטרף לשולחננו, ובשמחה סיפרה את סיפורה. היא בכלל הגיעה מעולם עסקי שונה בתכלית מבישול. היא הייתה שותפה להקמת המרכז לאנרגיה וגז טבעי של מכללת רופין, ורק בגיל 40 החליטה ללכת בעקבות התשוקה הגדולה שלה. היא למדה בדנון, בישלה ארוחות שף פרטיות, והקורונה הביאה לעולם את ארטורה.

אין לי ספק שדפנה הייתה מתאהבת במקום הזה. לא רק בגלל האוכל, אלא בגלל וכמובן החיבור לגלריה הצמודה ובעיקר בזכות מיה. שתיהן האמינו שאין גיל להתחיל מחדש, שאין מקצוע אחד שחייבים להישאר בו כל החיים, ושסקרנות היא שריר שצריך להמשיך לאמן. הן היו מסיימות את השיחה עם רשימת רעיונות, ואני כבר הייתי מזכירה לה שאנחנו אמורות להספיק עוד מקום.

בדרך חזרה הביתה אמרנו שכל אחת משלוש העגלות סיפרה את אותו הסיפור: אנשים שהעזו להגשים חלום ולהזמין אליו אחרים. הבנו שזו הסיבה שדפנה אהבה כל־כך עגלות קפה, הסיפור שמאחורי הדלפק. היא לימדה אותי לחפש אותו בכל מקום שאני מגיעה אליו וגם לאהוב אמריקנו חם בלי חלב.
ארטורה, רופין