מתנה במקרקעין לא מחזירים סתם כך

מורד צדוק (להלן: "התובע") חתם עם בנו, מורד יגאל (להלן: "הנתבע"), בשנת 1985 על הסכם (להלן: "ההסכם"), שלפיו התחייב התובע להעביר לנתבע ללא תמורה מחצית מזכויותיו בנכס בעפולה (להלן: "הנכס"). הנתבע רשם בלשכת רישום המקרקעין הערת אזהרה בגין עיסקה זו.

בשנת 1987 הושלמה העיסקה ברישום, והנכס נרשם ע"ש הנתבע בלשכת רישום המקרקעין. בשנת 1988 הוציא התובע לנתבע מכתב, ובו הודיע על ביטול העיסקה. לכך התנגד הנתבע. התובע הגיש לביהמ"ש המחוזי בנצרת תביעה למתן פס"ד הצהרתי, שלפיו ההסכם בטל.

בכתב התביעה מעלה התובע מספר טעמים, אשר לטענתו מזכים אותו בקבלת הסעד המבוקש בתביעה.

א. המדובר בהתחייבות למתן מתנה, ועל כן התובע רשאי לבטלה. לטענת התובע, הנתבע לא שינה את מצבו על סמך התחייבותו לתת לו את המתנה, ועל כן הוא היה רשאי לחזור בו ממנה בכל עת ומבלי לנמק.

ב. לחלופין, טען התובע, הוא רשאי לחזור בו מהמתנה בגין התנהגות מחפירה של הנתבע כלפיו ובשל הרעה ניכרת במצבו הכלכלי של התובע, שחלה לאחר מתן המתנה.

התביעה נדונה בפני השופט האשם חטיב. תחילה דן השופט חטיב בעקרונות הכללים של חוק המתנה, תשכ"ח-1968. החוק קובע, כי דבר מתנה יכול שיהיה מקרקעין, מטלטלין או זכויות, והחוק נותן תוקף משפטי למתנה הניתנת לאלתר ונגמרת בו במקום בהקניית דבר המתנה על ידי הנותן למקבל (סעיף 2 לחוק); כמו כן מכיר החוק בתוקפה של "התחייבות למתנה" (סעיף 5 לחוק).

על פי המתנה, התחייבות לתת מתנה, להבדיל ממתן מתנה לאלתר, טעונה במסמך בכתב. וראוי לציין, כי כאשר המושא של ההתחייבות לתת מתנה הוא מקרקעין, דרישת המסמך בכתב מתקיימת גם מכוח סעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, הקובע: "התחייבות לעשות עיסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב".

בענייננו אין מחלוקת, כי דרישת הכתב מתקיימת; והחשיבות לשאלה אם ההסכם הוא התחייבות לתת מתנה או מתנה מוגמרת היא בעניין זכות נותן המתנה לחזור בו מהמתנה.

כאשר מדובר בהתחייבות למתן מתנה רשאי הנותן, כל עוד המקבל לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, לחזור בו ממנה, זולת אם ויתר בכתב על רשות זו (סעיף 5(ב) לחוק המתנה).

בנוסף, רשאי הנותן לחזור בו מהמתנה, גם אם המקבל שינה מצבו על סמך ההתחייבות, כאשר החזרה נעשית עקב התנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן משפחתו או עקב הרעה ניכרת במצבו הכלכלי של הנותן. לעומת זאת, כאשר מדובר במתנה שנגמרה בהקניית דבר המתנה למקבל, אין אפשרות על פי החוק לנותן לחזור בו ממתן המתנה.

לענייננו - קובע השופט חטיב - אין עוד חשיבות לשאלה אם ההסכם מהווה התחייבות למתן מתנה או מהווה מתן מתנה לאלתר, משום שניתן לקבוע בוודאות כי המתנה הושלמה ונגמרה בהקניית זכות הבעלות על הנכס לנתבע לכל המאוחר ביום 24.11.87, עת נרשם הנכס על שם הנתבע בלשכת רישום המקרקעין.

ומשכך, גם אם ההסכם הנ"ל היה במקורו רק התחייבות לתת מתנה, הרי שהמתנה נגמרה בהקניית דבר המתנה לנתבע עם ביצוע הרישום על שמו, ועל כן אין עוד אפשרות חוקית שנותן המתנה יחזור בו ממנה, גם אם מתקיימות הסיבות הקבועות בסעיף 5(ג) לחוק.

לא זו אלא אף זו, החזקה במושא המתנה נמסרה לנתבע לפני ההודעה על ביטול המתנה, ולכל המאוחר בתחילת שנת 1986, בעקבות הכנת תוכנית חלוקה של החלקה, אשר נחתמה על ידי שני הצדדים. הנתבע מימש את זכות ההחזקה שלו בחלקה על ידי הנחת קונטיינרים והקמת מחסנים על הקרקע.

לאחר שהנתבע חתם - בנוסף על ההסכם שלפיו הוענק לו הנכס במתנה - גם על שטח מכר להעברת החלקה על שמו, ומחצית חלקה זו אף נרשמה על שמו בלשכת רישום המקרקעין, ובנוסף לכל אלה חתם התובע על תוכנית החלוקה של החלקה והנתבע נטל את החזקה על מחצית החלקה - הכול בטרם יחזור בו התובע מהמתנה או יבטלה - הרי שלכל הדעות אין מדובר עוד בהתחייבות לתת מתנה אלא במתנה מושלמת, שנגמרה בהקניית זכות הבעלות והחזקה על מחצית החלקה לנתבע.

על כן לא היה התובע רשאי עוד לחזור בו מהמתנה, גם אם היה מוכיח קיומן של הסיבות המנויות בסעיף 5(ג) לחוק המתנה או אחת מהן.

שלא לצורך ולמעלה מהנדרש מוסיף השופט חטיב, כי גם אילו היה מדובר "בהתחייבות לתת מתנה", לא היה התובע רשאי לחזור בו מהמתנה. שהרי על פניו ברור, כי הנתבע שינה את מצבו על סמך ההתחייבות, שילם מיסים ואגרות כדי לבצע את רישום המתנה על שמו, נשא בהוצאות הכנת תוכנית החלוקה של החלקה והקים מחסנים על החלק שקיבל באותה חלקה על פי תוכנית החלוקה.

יש בכל אלה כדי לשלול מהתובע את הרשות לחזור בו מההתחייבות למתן מתנה, אלא אם הראה קיומה של אחת הסיבות המנויות בסעיף 5(ג) לחוק המתנה המצדיקות חזרתו של נותן המתנה מהתחייבותו.

סעיף 5(ג) לחוק המתנה מונה, כאמור, שתי סיבות המצדיקות חזרתו של הנותן מהתחייבות למתן המתנה והם: התנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן משפחתו או הרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן. תנאים אלה לא הוכחו במשפט.

התוצאה הסופית: התביעה נדחית.

ת.א 854/90, ביהמ"ש המחוזי בנצרת.

השופט האשם חטיב.