ויתור על נחלה - כן, ויתור על זכויות במושב - לא

פקודת האגודות השיתופיות, ובעיקר תקנות האגודות השיתופיות (חברות) תשל"ג 1973, קובעות הסדרי ירושה מיוחדים, שהעיקרי בהם הוא, כי הנחלה עוברת בירושה רק לאחד היורשים.

במציאות היומיומית, לפני יורשים אלו עומדות שתי חלופות: או למכור את כל הנחלה לצד ג' ולחלק את התמורה ביניהם, או שיבחרו ביניהם יורש שיהיה מעין "בן ממשיך", שיהיה מקובל גם על המושב, ויפצה את יתר היורשים על חלקם בנחלה. דא עקא, ששני פתרונות אלו אינם קלים לביצוע ונוצרים סכסוכים משפחתיים רבים בנוגע לגורל הנחלה בעת שבעליה נפטר.

מסתבר, שגם כאשר היורשים כן מגיעים להסכמה, עדיין לא בטוח שלא יפגשו זה את זה בבית המשפט. כזה היה המקרה בסוגיה מעניינת שנידונה בפני השופט ניסים ישעיהו, בביהמ"ש המחוזי בת"א בתיק ה.פ 1330/00 שרה הרמן ואח' נ' כפר מל"ל ואיתן זלמנסון ואח'.

בתיק זה המבקשות הן אחיות, שיחד עם אח שלהן ירשו בשנת 1980 נחלה במושב. המשיב 2 הוא בן האח (שנפטר), כלומר נכד של המורישה. לאחר הוצאת צו ירושה הגיעו כל בני המשפחה להסכמה, שלפיה המבקשות יוותרו על ירושתן בנחלה תמורת כסף שיקבלו, ובכך הזכויות בנחלה עברו לאח וממנו ליורשיו, קרי הבנים. כמו כן, בהסכם החלוקה נקבע מנגנון, אשר על-פיו, אם יהיו השבחות על ה"נחלה", אז המבקשות יוכלו לקבל חלקן בהשבחת הנחלה.

רצה הגורל, וכמו בכל המדינה, האדמות החקלאיות באיזור עברו מהפכה של הפשרות בשנות ה-80 וה-90, ושווי הזכויות של חבר במושב עלה באופן משמעותי. כלומר, הנכדים, כחברי המושב, היו זכאים לרווחים מהשבחות ומהפשרות של קרקע המושב כולה.

כ-20 שנה לאחר הסכם החלוקה עתרו המבקשות, באמצעות בא-כוחן, עו"ד א' וולודצקי, לבית המשפט להצהיר, כי הסכם החלוקה דאז רלוונטי רק לגבי הנחלה, ואילו לגבי הזכויות של חבר מושב באדמות מושב - ההסכם אינו רלוונטי.

המבקשות טענו, שבזמן שחתמו על הסכם החלוקה לא ידעו כלל על קיום המושג "זכות באדמות המושב" (ראוי לציין, כי כפי שעולה מפסק הדין, גם המשיבים לא ידעו על זכות כזו).

המשיב 2 טען, כי החתימה על הסכם החלוקה מהווה ויתור של המבקשת על זכויות אלו ואין לתבוע את הזכויות לאחר 20 שנה, וכי יש לדחות את התביעה גם מבחינת דיני התיישנות.

השופט ישעיהו קיבל את העתירה של המבקשות בהסתמכו על הבנת לשון החוזה והנסיבות שהביאו לחלוקת הירושה. ישעיהו קבע, כי עצם העובדה שלפי הסכם החלוקה, במקרה שהמשיבים ימכרו את זכויותיהם במשק במשך 20 שנה, עליהם להפריש 60% מהשבח שייווצר, מעיד, כי כל הכוונה של היורשים, בעת קבלת הנחלה מאימם ז"ל, היתה חלוקה שווה בשווה של הירושה.

השופט ישעיהו הוסיף, כי המבקשות אמנם הסכימו "לוותר" על המשק לטובת אחיהם (תמורת קבלת הסכום המוסכם), אך לא הסכימו לוותר על הרווחים הפוטנציאליים העתידיים כתוצאה מהשבחה או ממכירה אפשרית.

ישעיהו מסתמך על פסק הדין הידוע של השופט אהרון ברק בעניין "אפרופים" וקובע, כי עליו להבין דעת הצדדים הן מלשון הכתוב והן מהנסיבות החיצוניות.

השופט מצביע על העובדה, שאיש מהצדדים לא היה מודע ל"זכויות נדל"ניות" בקרקעות המושב. מכאן תאמר, שאילו הצדדים היו יודעים עליהן, היו מחלקים גם אותן לפי אותו יחס, כמו שעשו לגבי זכויות שכן היו מודעים להן. מכאן ניתן להסיק, כי ההסכם גיבש את ההסכמה לגבי מה שידעו הצדדים בפועל בעת החתימה, ולגבי מה שלא ידעו - חזקה שהתכוונו להסדר דומה. וזאת, כפי שהשופט ישעיהו קבע:

"היעדרה של התייחסות זו מקורה באי ידיעתם של שני הצדדים, בעת החתימה על ההסכם, כי יש לזכויות אלה ערך כלכלי כלשהו, אם בהווה ואם בעתיד, ולא משום שהמבקשות 'ויתרו' על חלקן ברווחי ההשבחה העתידיים של קרקעות האגודה השיתופית".

הסיטואציה המעניינת שתוארה לעיל בוודאי קרובה ללבם של לא מעט אנשים, אשר נמצאים בסיטואציה דומה, ולא רק בנחלות.

אך השאלה המתעוררת היא מה קורה אם המצב הפוך לגמרי? כלומר, אילו היה מתברר לאחר חלוקת הירושה, שחלקים מאדמות המושב או הנחלה היו מופקעות? או היה מתברר לפתע, שלמושב חובות כבדים? האם המבקשות היו מוכנות להשתתף בהפסדים? לכאורה, לאור פסק הדין דנן התשובה צריכה להיות, שעצם העובדה שהצדדים חילקו את הירושה באופן שווה, כך התכוונו לחלק גם את ההפסדים ביניהם באופן שווה. בכל אופן, אין ספק, כי פסק דין זה פותח לא מעט הסכמים דומים שנעשו במושבים במקרים דומים.

הכותב מתמחה בדיני מקרקעין, דיני תכנון ובנייה וממ"י.