שיווק אגרסיבי אינו מהווה כפיה

מידן סלביה ואריאלה טוביה (להלן: "התובעים") רכשו מקלאב דלתא בע"מ ואח' (להלן: "הנתבעות"), חברות המשווקות זכויות ליחידות נופש - זכות לחברות (TIME SHARING) במועדון הנופש העולמי "אטלס", שמכוחה הצטרפו כחברים במערכת תחלופת הנופש הבינלאומית הידועה בשם "R.C.I", (להלן: "זכות הנופש").

התובעים השתתפו ביום 23.7.01 בפגישה שיווקית במשרדי הנתבעות, בעקבותיה חתמו על חוזה ורכשו זכויות נופש בסכום של 11,100 דולר (להלן: "החוזה").

התובעים טוענים, כי יש לבטל את החוזה, שכן זה נחתם על-ידם תחת לחץ, אילוץ וכפייה. לטענתם, ביום 23.7.01 התקיימה פגישה שיווקית, לאחר שנשלח אליהם מכתב בו צוין שמשך הפגישה כשעתיים - ובה יזכו במכונית כמתנה. בפגישה נכחו אנשים רבים, אשר עימם ישבו אנשי מכירות, שלחצו עליהם לחתום על חוזה תוך שהם מציגים עצמם כמנהלי חברות זרות, ומציגים מצגת של כ-80 אתרי תיירות בעולם.

הפגישה נפרשה בין השעות 00:20-00:14, במקום רק על פני שעתיים, כשכל העת מושמעת מוסיקה רועשת, נמנעו מהם אוכל ושתייה ונציגי המכירות מתחלפים כל העת ברעננים יותר ובבכירים יותר. לטענתם, עקב הלחץ, הם חתמו על החוזה. עוד טוענים התובעים, כי הנתבעות איחרו איחור רב במשלוח "תעודת החברות", וזו הגיעה אליהם רק ביום 4.3.02, ועם קבלתה הוחזרה לנתבעת במכתב מיום זה על-ידי עורך דינם.

מטעם התובעים הוצגה חוות דעת מומחה, אשר נערכה על-ידי ד"ר יוסף מנירב, בה הביע דעתו כאיש שיווק בעבר של רשת קלאב הוטל, כי שיטות השיווק של הנתבעות, בהתייחס לזכויות "הטיים שרינג", הינן פסולות ואינן הולמות גוף שיווקי מכובד.

לדעתו, בעריכת המצגת מופעל לחץ שיווקי על אנשים תמימים, המתבטא בראש ובראשונה בהשמעת מוסיקה רעשנית ובטכניקה של התחלפות נציגי המכירות - "TAKE OVER" - במסגרתה, לאחר שהצדדים התעייפו, מופיע בכל פעם נציג חדש, אשר הינו מנהל בכיר מרעהו הקודם, ותהליך השכנוע מתחיל מחדש. מידי פעם פורצת הודעה משמחת על התקשרות של משפחה פלונית בחוזה - ואז כל אנשי המכירות מוחאים כף, דבר המהווה לחץ אף הוא.

השופטת ינון קובעת - לאחר צפייה מדוקדקת בקלטת, אשר מציגה תהליך של קבלת קונים פוטנציאליים במשרדי הנתבעות וקיום ישיבה שיווקית עימם, לרבות הצגת מצגת אודות אתרי נופש - כי אכן עושה צוות אנשי המכירות של הנתבעות מאמצי שכנוע רבים על מנת שהרוכשים הפוטנציאליים ירכשו זכויות נופש. אולם, אין לומר כי עסקינן בלחץ פסיכולוגי של ממש, או באילוץ או בכפייה, אשר אדם בגיר סביר לא יוכל להם ויתפתה אך ורק בגינם לרכוש זכות נופש הכרוכה בתשלום לא מבוטל.

השופטת ינון התרשמה, כי אדם שיחפוץ בעיסקה המתוארת יתקשר עם הנתבעות בחוזה, ואולם פלוני שיגיע לכלל דעה כי אין הוא חפץ בעיסקה, יקום ויצא מן האולם בלא שיאונה לו כל רע.

חזקה עלינו, על פי ההלכה הפסוקה, קובעת השופטת ינון - כי כל החותם על חוזה מבין תכנו ויודע מהותו, מה גם שהתובעים באו מרצונם למשרדי הנתבעות, אשר כל עיסוקן הינו בשיווק יחידת נופש, ומה גם שבסעיף 10 למסמך "תנאי הסכם החברות" נאמר כדלהלן:

"החבר מצהיר בזאת, כי בטרם חתם על הסכם רכישת החברות, קרא והבין הסכם זה על כל נספחיו, בדק ובחן את מצגיו וכי הוא התקשר בהסכם זה מרצונו החופשי על פי שיקול דעתו, ולאחר שקיבל הסברים מלאים אודותיו ואלה נהירים וברורים לו".

בשורה ארוכה של פסקי דין נפסק, כי לא תישמע טענה מפי החותם על המסמך, כי הוא חתם עליו מבלי לדעת את תוכנו.

אין חולק על כך, שאין כל "סנקציה" על המסרב להתקשר עם הנתבעות, והאדם הסביר, שאינו מוצא טעם כלכלי או אחר בעיסקה המוצעת, בן חורין הוא לקום בלא שיחתום על חוזה עם הנתבעות.

יתרה מכך, התובעים טענו להפעלת לחץ וכפייה עליהם, אשר שיבשו שיקול דעתם, אולם הלכה פסוקה היא, כי על המתקשר בחוזה להודיע על רצונו לבטלו בתוך זמן סביר עם תום הכפייה, דבר שלא אירע בענייננו, באשר התובעים הודיעו על רצונם לבטל את החוזה רק ביום 17.2.02 - לאחר שבא כוחם שלח מכתב ביום זה.

משמע, אפילו היה בענייננו מעשה כפייה כלפי התובעים, הסתיים זה ביום הפגישה השיווקית 23.7.01 - או לחילופין, עם התשלום השני והאחרון ביום 23.8.01 - ולפיכך, הודעה על רצונם לבטל את החוזה אשר שוגרה כ-6 חודשים לאחר מכן, מהווה פרק זמן ארוך, לכל הדעות, לעניינה של סוגיה זו, והחורגת ממידת הסבירות שנקבעה בסעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי).

עוד ייאמר, כי במכתב בא כוח התובע לנתבעות מיום 17.2.02 אין בפי התובעים כל טענה לאילוץ או לכפייה, אלא שתלונתם היא לעניין האיחור בהגעת "תעודת החברות" מעבר ל-90 היום הנזכרים בחוזה, ולעניין טענה לאי יכולתם לתכנן את חופשתם לשנת 2002. ראוי היה, כי הנתבעות תספקנה "תעודת החברות" במועד, ולא באיחור ניכר של שלושה חודשים, אולם אין לומר כי רק בשל כך ביצעו הנתבעות מעשה תרמית כלפי התובעים, כדברי האחרונים.

עולה מאלו, כי אין כל ממש בטענות התובעים לאילוץ או לכפייה, והללו, אכן, הועלו לראשונה בשלב הגשת כתב התביעה מיום 20.5.02. בנסיבות אלה נראה הוא, כי התובעים מעויינים בהשתחררות מן הקשר החוזי עם הנתבעות, בשל אי כדאיות בהתקשרות בחוזה, אשר בידוע הוא כי טענה זו אינה יכולה להוות עילה לביטול חוזה ולקבלת פיצויים.

זאת ועוד. בנספח לחוזה נקבע, כי הלקוח יוכל להתחרט בתוך שבועיים מיום ההתקשרות. פרק הזמן של 14 יום עולה בקנה אחד עם הקבוע בסעיף 23 לחוק הגנת הצרכן.

התוצאה הסופית: התובעים לא הצביעו על טעם חוזי של ממש לביטול החוזה ולהשבת סכום הכסף ששילמו לנתבעות. אף אם שיווקן של הנתבעות בכל הנובע ליחידות נופש "שיווק אגרסיבי" הוא בעיני חלק מן הלקוחות, הרי שרבה הדרך מקביעה זו לביטול חוזה - אשר נכרת מתוך רצון ובחירה. התביעה נדחית.

ת.א. 02/177142, בית משפט השלום בת"א, השופטת: ח. ינון.

בשם התובעים: עו"ד גזיב.

בשם הנתבעים: עו"ד רוזנברג.