עבודות רטובות ועובדות יבשות

סימני היציאה מהמיתון לא השפיעו עדיין על האבטלה. הטענה היא, שהביקוש לעובדים מפגר מטבעו אחרי הביקוש לסחורות ולשירותים, ובהקשר זה הוצגה הצמיחה בשיעור 5% - כפולה מזו הצפויה השנה - כצמיחה המחדשת את הביקוש לעובדים. יתכן שגם שיעור זה, המבוסס על ניסיון העבר, לא יספיק בתקופה שבה הגלובליזציה מעבירה חלק מהייצור למדינות שבהן השכר עלוב הרבה יותר מאשר אצלנו. יתר על כן, כשהתחרות הבינלאומית מחריפה, מי שרוצה לשרוד מתייעל ומייצר יותר עם פחות עובדים.

במציאות זו אסור לוותר על העסקת ישראלים בענפים שבהם אי-אפשר להעביר את הייצור לחו"ל. אחד הבולטים כאן הוא ענף הבנייה. חשוב להדגיש, שאפילו אם חידוש הצמיחה יפזר את ההכנסה הנוספת בין השכבות השונות והיא לא תתרכז בשכבה העשירה, שצריכתה רוויה, לא יחול גידול מספיק בהעסקת אנשים ונשים בתחומים שגידול ההכנסה יביא לגידול הביקוש בהם. זאת, גם מפני שחלק מהביקוש יופנה לייבוא וגם מפני שחלקו יופנה למוצרים ולשירותים, שהמיתון הוכיח כי אפשר להתייעל בהם ולהפיק יותר עם פחות עובדים.

ההכרח להעסיק בענף הבנייה רק ישראלים ולא זרים ו/או פלשתינאים, קשור גם בהרכב האוכלוסייה הישראלית. לא כל תושבי ישראל מתאימים לכל עבודה. מה גם שלא תמיד יש עבודה למי שמתאים לכל עבודה. גם אלה המתאימים לעבודות "נקיות", "מכובדות", "קלות", "מעניינות" ו"משתלמות", עלולים להתקשות בהשגת עבודה שכבר יש בה כוח אדם מיותר בממשלה, ברשויות המקומיות, בבנקים וכיוצא בכך.

לכן, יש הכרח להפסיק בטיפוח האמת שהיא גם מיתוס, לפיה הישראלי המצוי אינו מוכן לעבוד בעבודות "רטובות". נכון שלא קל להפוך במהירות מגמה שהזינו אותה במשך שנים בעזרת דמי אבטלה והבטחת הכנסה - המגמה לשבת בבית ולא לעבוד בעבודות שאינן נעימות במיוחד. הזנת הבטלה והאבטלה באמצעות תמיכות ציבוריות הביאה לידי כך, שישראל בולטת בשיעור העסקת הזרים, בהשוואה למדינות שבהן משקל האוכלוסייה המתאימה רק לעבודות "פשוטות" נמוך בהרבה מאשר בישראל. ההרכב הדמוגרפי שלנו לא הצדיק העסקת זרים בשיעור העולה על 10% מכוח העבודה לעומת 3% בהולנד, 5% בשוודיה ו-6% בצרפת. גידול האבטלה בישראל, במקביל לעלייה בשיעור הזרים, נבע בחלקו מהנדיבות בחלוקת הקצבאות.

עם זאת, אין די במדיניות החדשה המצמצמת את האפשרות ליהנות מדמי אבטלה ומהבטחת הכנסה, כדי להניע אנשים לעבוד בעבודות שנהפכו לבזויות - כביכול - מפני שעובדים בהן רק סינים, רומנים ופלשתינאים. מאחר שאין די במקל, יש צורך גם בגזר ואולי בשני גזרים. קודם כל, הממשלה צריכה ליטול על עצמה את מימון ההכשרה המקצועית ואת מחייתם של העובדים בתקופת ההכשרה. שנית, הממשלה צריכה לסבסד את השכר המשולם לעובדים הישראליים שיגיעו לענף הבנייה, וזאת בשיעור גבוה יחסית בעבודות הקרויות "רטובות", שבהן קשה יותר לישראלים להיקלט.

הגזרים הללו לא יגדילו את תקציב המדינה. הם יבואו על חשבון הקצבאות, המשולמות עדיין למרות הירידה בהן. יתר על כן, העסקת הישראלים עצמה תעלה את הביקוש במשק לטובת התעסוקה בענפים אחרים, הודות לעלייה בהכנסתם של העוברים מאבטלה לעבודה, בעוד שיציאת הזרים תפגע פחות בביקוש מאחר שהם מעבירים חלק מהכנסתם לבתיהם בחו"ל.

החלפת הזרים והפלשתינאים לא תוכל להיעשות ביום אחד, אבל היא תוכל להיעשות בקצב מניח את הדעת, תוך כדי יציאת הזרים והכשרת המקומיים. שוק הבנייה אינו גדול היום ואינו זקוק לעבודות בהולות. מיליון העולים שהבטיח לנו ראש הממשלה לא יגיעו ביום אחד ואילו פיתוח התשתיות ימשיך לדשדש. מכאן שקליטת הישראלים יכולה להיות הדרגתית, תוך כדי שכנוע המובטלים הכשירים לעבודה שלא נורא "להתרטב", כשהחלופה היא חיים מהיד אל הפה.

כאן המקום להערה על הלוחמה הפסיכולוגית שמנהל בעיקר אהוד אולמרט, היוצר בהלה מלאכותית מתוך כוונה להעביר ליזמים פרטיים נכסי ציבור בצורת קרקע זולה וזכויות בנייה. אמנם, המונח "יזמים" עשוי להטעות. אלה שאמורים להינות מן הקרקע שינדב להם אולמרט ומן הזכויות שירכשו כאשר תחוסלנה ועדות התכנון הטורדניות, אינם יוזמים היום בנייה רבתי, מאחר שרובם אינם אוהבים לפשוט את הרגל. כאשר תוקעים בשופרות כדי להפיל את חומת הביורוקרטיה המעכבת, כביכול, את הבנייה, ממילא נוצרת בהלה גם בשוק העבודה - וקל אז לטעון, שאין זמן להעביר ישראלים לעבודה ומוכרחים לייבא זרים חדשים לטובת קבלני הבנייה וקבלני כוח האדם.

מאחר שבהתאחדות הקבלנים יודעים את המצב לאשורו, אין ספק שהייתה זו טעות דפוס בידיעה שסיפרה בשבוע שעבר על סם אולפינר, נשיא ההתאחדות, שאמר - כביכול - שוועדות התכנון המחוזיות מעכבות הקמת 700 אלף דירות ברחבי המדינה. אין ספק שמר אולפינר אמר 7 אלפים, ואולי 70 אלף, כך שאפס אחד או שניים התגלגלו בטעות לאותה ידיעה. סוף סוף, נשיא ההתאחדות יודע היטב, שמספר תושבי ישראל צריך לעלות בהרבה יותר מ-2 מיליון עד שתידרשנה 700 אלף דירות חדשות. הוא גם יודע, שעד אז יחולו שינויים בטעם הקהל, בגודל הדירות הנדרשות, באתרי המגורים המבוקשים ובשאר הגורמים שבגללם לא רצוי לאשר תכניות הרבה שנים לפני שמתכוננים להוציא אותן לפועל.

בקצרה, צריך להפסיק את המלחמה הפסיכולוגית על קצב הענקת הקרקעות והזכויות, לא רק כדי להגן על נכסי הציבור אלא גם כדי שלא יהיה תירוץ לשוב ולדחות - כביכול מחוסר זמן - את קליטת הישראלים בענף הבנייה, גם בעבודות היבשות וגם בעבודות הרטובות.