הפורמליסטיקה מחייבת

למרות טיבם המיוחד של יחסים בין בני זוג, אין לסטות מדרישות הכתב בהתקשרויות מקרקעין ביניהם

מגמת בתי המשפט לדלל ולרכך את דרישת הכתב במקרקעין על פי סעיף 8 לחוק נעצרה, במידת מה, בפסיקה אחרונה של ביהמ"ש העליון. נפסק, כי אין לקבל את גישת ביהמ"ש המחוזי, על פיה נוכח טיבם המיוחד של היחסים שבין בני זוג, התקשרויות רצוניות ביניהם נהנות מפטור גורף מתחולת סעיף 8 הנ"ל.

בשנת 1970 נישאה יעל דולב (שמיר) (להלן "המשיבה") למשה שמיר (להלן "המנוח"). בני הזוג היו נשואים במשך כ-22 שנים, עד לפטירתו של המנוח בשנת 1992. למנוח שלושה ילדים מנישואיו הראשונים: מרים דינוביץ, דוד שמיר ויעל חן (להלן "המערערים").

קודם שנישאו, הן למשיבה והן למנוח היה רכוש מקרקעין. בבעלות המנוח היה בניין ברח' נילי 15 ירושלים (להלן "הבניין"). לאחר נישואיהם, עברה המשיבה להתגורר עם המנוח בדירה בת 4.5 חדרים שבבניין, ובה התגוררו כל חיי נישואיהם (להלן "דירת המגורים").

בשנת 1976 ערך המנוח צוואה (להלן "הצוואה הראשונה"), ובמסגרתה, בין השאר, הוריש למשיבה דירה בת 2.5 חדרים שבבניין (להלן "הדירה הקטנה"). את דירת המגורים הוא הוריש לבנו דוד. שאר חלקי הבניין הורשו לילדי המנוח (המערערים).

בשנת 1977 רשם המנוח את הבניין כבית משותף. בעודו בחיים, רשם המנוח דירה אחת על שם כל אחד מילדיו. עם זאת, הדירה הקטנה לא נרשמה ע"ש המשיבה, אלא נשארה ע"ש המנוח.

בשנת 1989 ערך המנוח צוואה נוספת (להלן "הצוואה האחרונה"). בצוואה זו לא הוריש המנוח למשיבה דירה כלשהי. כל הבניין הורש למערערים בחלקים שווים.

לאחר פטירת המנוח, אישר ביה"ד הרבני את קיום הצוואה האחרונה. לאחר מכן, נתגלתה מחלוקת בין המשיבה למערערים בכל הנוגע לחלוקת הרכוש. בקליפת אגוז, עמדת המערערים היתה, כי למשיבה אין כל זכויות בדירות שבבניין, ואילו עמדת המשיבה היתה כי היא זכאית לדירה הקטנה, וכן למחצית מהנכסים שבעיזבון המנוח.

על רקע סכסוך זה, הגישה המשיבה תביעה לביהמ"ש המחוזי בירושלים כנגד המערערים. בתביעה נטען, כי בין בני הזוג קמה חזקת השיתוף. על פי הנטען, סוכם בין בני הזוג כי המשיבה תקבל בכל מקרה את הדירה הקטנה; כל אחד מהמערערים יקבל דירה בבניין; וכי יתרת הבניין תהא בבעלות משותפת של בני הזוג.

יצויין כי הסכמה נטענת זו לא הועלתה על הכתב, כמו כן לא הובאה ההסכמה לאישור בית המשפט המוסמך על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג (להלן "חוק יחסי ממון").

המשיבה עתרה למתן צו הצהרתי, לפיו היא הבעלים של הדירה הקטנה והיא זכאית למחצית עיזבונו של המנוח. ביהמ"ש קמא (השופטת י. צור) נעתר לתביעת המשיבה בחלקה. ביהמ"ש קמא קבע, כי חלה בין הצדדים הילכת שיתוף הנכסים.

יחד עם זאת, קבע, גובש בין בני הזוג הסדר, בגידרו הסכימה המשיבה לוותר על זכויותיה מכוח חזקת השיתוף, וכנגד ויתור זה הסכים המנוח להקנות לה את מלוא הזכויות בדירה הקטנה. הוסכם כי דירת המגורים תוקנה לבן דוד, אולם בני הזוג ישתמשו בה - כנגד תשלום דמי שכירות לדוד - כל ימי חייהם. שאר הדירות יוענקו לילדי המנוח.

ביהמ"ש קמא קבע, כי הסכם זה קויים ע"י בני הזוג בפועל משנת 1977. ביהמ"ש היה ער לכך שהסכם זה לא הועלה על הכתב, חרף הוראות סעיף 8 לחוק המקרקעין, וחרף הוראת סעיף 1 לחוק יחסי ממון הקובעת כי "הסכם ממון" טעון כתב, וכן כי ההסכם לא הובא לאישור ביהמ"ש חרף הוראת סעיף 2 לחוק האמור. ביהמ"ש קמא קבע, כי אין בדברים אלה כדי לפגוע בתוקף ההסכמה. על מנת לבצע הקנייה תקפה של זכויות בין בני זוג, אין כל צורך בפורמליות. מערכת היחסים בין בני זוג היא מערכת יחסים מיוחדת ואחד ממאפייניה הוא העדר פורמליות. ביחסים שבין בני זוג, החיים יחדיו בשיתוף, אין צורך בהעלאת התחייבויות מסוג זה על הכתב.

משעה שנקבע כי המשיבה נושה בעיזבון בסכום השווה לשווייה של הדירה הקטנה, אין משמעות מעשית לשאלת קיום הצוואה. הצוואה אינה יכולה לחול על רכוש שאינו שייך למנוח.

סוף דבר, קובע ביהמ"ש קמא, המשיבה זכאית לקבל את הדירה הקטנה. בהתאם לכך נפסק, שעל המערערים לשלם למשיבה את שווי הדירה - 169,400 דולר. אשר לשאר החלקים בבניין, הנוגעים לרכוש המשותף, נקבע כי תופסת הצוואה האחרונה.

על פסק דין זה הגישו המערערים ערעור לביהמ"ש העליון. הערעור נדון בפני הרכב השופטים: תיאודור אור, דליה דורנר וחיים אריאל. את פסק הדין בערעור כתב השופט אור.

עיקר טענות המערערים, אשר להיבט המשפטי, נוגעת לכך שההסדר הרכושי עליו מבוסס פסה"ד של ביהמ"ש קמא אינו עומד בדרישות הדין. ההסדר לא הועלה על הכתב, כדרישת סעיף 8 לחוק המקרקעין וכדרישת חוק יחסי ממון. על כן, טוענים המערערים, הכרעת ביהמ"ש קמא אינה יכולה לעמוד.

אשר לחוק יחסי ממון - קובע השופט אור - הוא אינו חל על המקרה הנידון. מהמימצאים עולה, שנעשו פעולות ממשיות ליישומו המעשי של ההסדר בדבר חלוקת הרכוש, שנים רבות לפני פטירת המנוח. מכך משתמע, כי לא מדובר בהסדר הצופה פני פקיעת הנישואין, אשר חוק יחסי ממון דן בו.

עם זאת, קובע השופט אור, בכל הנוגע לתחולתו של סעיף 8 לחוק המקרקעין, יש ממש בטענות המערערים. המבנה המשפטי עליו נסמך פסה"ד - דהיינו, כי נוכח טיבם המיוחד של היחסים שבין בני הזוג, התקשרויות רצוניות ביניהם נהנות מפטור גורף מתחולת סעיף 8 לחוק המקרקעין - מעורר קושי ממשי. לפטור זה אין יסוד בחוק המקרקעין או במטרתו. יש בו כדי לפתוח פתח רחב ביותר לטענות שונות ומשונות אודות שלל התקשרויות בתחום המקרקעין, אף שלא הועלו על הכתב. הדברים נכונים מקל וחומר במקרה כמו זה שלפנינו, בו מדובר בהקניית רכושו של מי שהלך לעולמו. הסדר שכזה יש בו כדי לפגוע באופן ממשי בוודאות בתחום הקניין.

אכן, בפסיקה היתה נכונות, במקרים מסוימים, ליתן תוקף להתחייבויות להקנות זכות במקרקעין גם כאשר אלה לא הועלו עלי כתב. על פי גישה זו, ניתן ב"מקרים מיוחדים ויוצאי דופן", אשר "עולה מהם זעקת ההגינות" המצדיקה סטייה מעיקרון הכתב, לעשות שימוש ב"עיקרון תום הלב כדי להתגבר על עיקרון הכתב". אולם, לא הוכח כי המקרה דנן נכלל בגדר חריג זה.

ברם, קובע השופט אור, אין בכך כדי להביא לקבלת הערעור. הטעם לכך הוא קביעתו של ביהמ"ש קמא בדבר ההסדר שבין בני הזוג, לפיו ויתרה המשיבה על מלוא זכויותיה מכוח חזקת השיתוף כנגד קבלת הזכויות בדירה הקטנה. מדובר במבנה משפטי של מעין חיובים מותנים, בהם כפיפותו של הצד האחד לחיובו מותנית בקיום התחייבותו של הצד השני. משהתברר כי החיוב הנגדי, בו הותלה חיובה של המשיבה, אינו חיוב תקף, ואין כוונה או נכונות לקיימו, פירושו של דבר כי נשמט היסוד מתחת לוויתור המשיבה על זכויותיה מכוח חזקת השיתוף.

התוצאה היא, כי למשיבה עומדות זכויותיה על פי חזקת השיתוף, למרות שאין ראיות מדוייקות על שווי זכויות אלה. עם זאת, על יסוד מימצאי ביהמ"ש קמא, יש לקבוע, ללא קושי, כי ערכן הכספי של זכויות אלה ודאי אינו נופל משווי הדירה הקטנה, ודי בכך כדי לדחות את הערעור.

התוצאה הסופית: הערעור נדחה.

ע"א 7388/97 ביהמ"ש העליון.

השופטים: תיאודור אור, דליה דורנר, חיים אריאל.

בשם המערערים עו"ד אסף פוזנר.

בשם המשיבה: עו"ד יעקב דובר