הדשא בגליל לא ירוק יותר

עם הסיסמה "העתיד נראה ירוק מתמיד - עוברים לגליל", קיימו הסוכנות היהודית והרשות לפיתוח הגליל במהלך חג הסוכות האחרון מבצע איכלוס שהקיף 83 יישובים באיזור, כמעט מחציתם באיזור משגב. זהו מבצע האיכלוס הנרחב ביותר שנערך אי פעם בגליל, ובמסגרתו הוצעו למעלה מ-4,000 מגרשים במסגרת בנה ביתך. יוזמי המבצע ציינו, כי הגליל הוא האיזור האהוב ביותר על הישראלים על-פי כל הסקרים, וכן ציינו כי ברוב הזמן המדינה מעניקה הטבות משמעותיות למתגוררים באיזור, דבר שהביא לתוספת של עשרות אלפי תושבים בשנים האחרונות.

לכאורה, תמונה אופטימית, אבל מחקר שנערך באחרונה על ידי החוקר אברהם דור מאוניברסיטת חיפה, בהנחייתו של פרופ' ארנון סופר, תחת הכותרת "מפעל המצפים בגליל - 20 שנה אחרי", מעלה שלא תמיד הדשא אצל השכן בגליל ירוק יותר.

המחקר, שמנתח באופן מפורט ומעמיק את תופעת המצפים והיישובים בגליל, מתמקד ביישובים במועצה האזורית משגב, ולא במקרה, כי שם אמורה היתה, על-פי תוכנית הממשלה, לצאת לפועל "תוכנית המצפים" העיקרית (חלקם הוקמו גם בצלמון ותפן), שתייהד את הגליל ותעביר אותו לעידן של מאזן דמוגרפי אחר לגמרי. זוהי "משימה לאומית" עליה מצהירים השכם והערב ממשלות ישראל לדורותיהן.

המחקר קובע, כי המועצה האזורית משגב לא עמדה ביעד הדמוגראפי שהציבה לעצמה. הוא קובע גם, כי הבנייה היהודית גרמה לשבירת המרקם הנופי הגלילי. הוא כמובן גם שב ומציף את בעיית מריבות הקרקע בין יהודים לערבים, דבר שמלהיט יותר מכל את היחסים בין שני העמים. עם זאת, המחקר משבח את הטיפול במתיישבים היהודים ואת העובדה, שההתפתחות הביאה להשתלטות על קרקעות רבות, שיכלו לחילופין לשמש להתיישבות ערבית, שהיתה מגבירה עוד יותר את חוסר האיזון הדמוגראפי בצפון. ההשתלטות, בלשון פשוטה, תקעה טריזים בין היישובים הערבים, ויצרה גושי התיישבות יהודים, שמשכו גם יותר ויותר מטיילים לגליל. אותם מטיילים הגיעו בין היתר בשל השיפור בכבישים ובתשתיות אחרות.

פרופ' סופר עומד בראש הקתדרה לגיאו-אסטרטגיה של אוניברסיטת חיפה, שביצעה את המחקר במשותף עם המכללה לביטחון לאומי בצה"ל. סופר, הנחשב למומחה המוביל בארץ בתחום הדמוגרפיה, והידוע בנבואות הזעם שלו בנושא, אומר: "המסר צריך להיות ברור מאוד - אנחנו לא הצלחנו לייהד את הגליל. העם היהודי יושב ומתכנס לתוך תל-אביב. לולא המצפים בגליל, גם לא היו מבקרים שם ישראלים. גם הנגב במצב נורא, הבדואים הולכים ומשתלטים על רוב הקרקעות ואין שם פיזור אוכלוסין ראוי.

"אם לא נרחיב את ההתיישבויות בפריפריות, אנחנו נמצא את עצמנו - יהודי ישראל - מתרכזים בהדרגה בגוש דן, שייהפך למצדה החדשה שלנו.

מנכ"ל הרשות לפיתוח הגליל, בני שריג: "לטובת כולנו, ואני מתכוון לכל התושבים בארץ ולתושבי הגליל בפרט, חשוב שהצמיחה והפיתוח של הגליל ייעשו בצורה מאוזנת. אסור שיהיה שינוי חריף לעומת המצב הקיים כיום כתוצאה מתהליכים דמוגרפים. כיום, 52% מתוך 1.1 מיליון התושבים בגליל אינם יהודים, ואם נשאר במצב הנוכחי, הרי שבהחלט מדובר במצב סביר.

"אם נשאיר את העתיד למגמות הטבעיות, הרי שבעוד מספר שנים לא רב המצב יהיה שונה לגמרי והריבוי הטבעי של האוכלוסיה הערבית יגרום לכך, שההיקף שלה יהיה גדול בהרבה מזה של האוכלוסיה היהודית".

שריג סבור, כי היישובים הערבים לא יכולים לבוא בטענות מוגזמות לגבי המצב הקיים. כדוגמא, הוא מציין את העיר סכנין, שהיא העיר הערבית הגדולה ביותר באיזור הסמוך למועצה האזורית משגב, והערבית השנייה בגודלה בגליל אחרי נצרת. שריג: "סכנין דורשת כעת מינוי ועדת גבולות מטעם משרד הפנים, כדי לקבל 7,500 דונם עבור ההתפתחות העתידית שלה. מדובר בדרישה מוגזמת לחלוטין, שכן אם נבדוק את צפיפות האוכלוסיה בסכנין, הרי שהצפיפות היא של משפחה לדונם. לשם השוואה, בעיר כמו כרמיאל, שנחשבת למאוד מרווחת מבחינת צפיפות האוכלוסין, יש בין שש לשמונה משפחות לדונם. סכנין צריכה להבין, שההתפתחות שלה צריכה להיות לגובה, משום שכיום גרים שם רק בבנייה צמודת קרקע".

גלובס: האם לדעתך תוכנית המצפים בגליל השיגה את מטרתה מבחינת הפן הדמוגראפי ומבחינת הפן הגיאוגרפי?

שריג: "מהבחינה הדמוגראפית, זה לא השפיע הרבה, וגם לא מהבחינה הגיאוגרפית. האוכלוסיה הערבית עדיין מהווה רוב דווקא באיזור של משגב. גם מהבחינה הגיאוגרפית מעט מאוד שטחים עברו לשליטה יהודית. ואולם, אני מרוצה מבחינה אחרת, וזאת מבחינת איך שהדברים נראים. כיום, כאשר יש כל כך הרבה מצפים באיזור משגב, אתה נוסע מצומת המוביל לכיוון מעלה, ואחרי כל כפר ערבי אתה פוגש מצפה. אתה מרגיש שאתה נוסע במדינת ישראל, בזכות המצפים. כל היהודים במשגב לא מגיעים לאוכלוסיה של סכנין, אבל כתוצאה מהפיזור של המצפים, אתה מרגיש שאתה נוסע בחלק מארץ ישראל, בבית לאומי של העם היהודי".

שטחה המוניציפלי של משגב, כ-200 אלף דונמים, משתרע משני צידי בקעת בית הכרם. תיחום המועצה הינו פוליטי, וגבולותיה המיוחדים נועדו ליצור חיץ ברור מפני אפשרות של יצירת רצף של התיישבות ערבית בין גושי היישובים הערביים: ממזרח - סכנין, דיר חנא ועראבה; ממערב - כבול ותמרה; מצפון - בועיינה, נחף, דיר אל-אסד ומג'ד אלכרום; ומדרום - כפר מנדה. בתחום המועצה משגב 29 יישובים יהודיים ו-6 ישובים בדווים. אוכלוסיית המועצה מנתה, בשנת 2002, כ-17,300 תושבים, מתוכם 12,100 יהודים ו-5,200 בדווים.

דגם היישובים הדומיננטי בשטח המועצה הוא היישוב הקהילתי (22 מתוך 29 יישובים). בנוסף ליישובים הקהילתיים, כוללת המועצה 6 ישובים שיתופיים (5 קיבוצים ומושב שיתופי אחד, חלקם בתהליך שינוי), יחידת הדרכה של צה"ל ושישה יישובים בדווים: דמאידה, חוסניה, סלאמה, ערב אל-נעים, ראס אל-עין וכמאנה, שהוקמו כדי למנוע מציאות של מספר פזורות אוכלוסייה בדוויות באזור שלא קיבלו הכרה מהמדינה.

משגב גובלת ב-24 רשויות ערביות, בגבולות המועצות האזוריות מעלה יוסף, מרום הגליל, גליל תחתון, עמק יזרעאל ומטה אשר, ובגבולה המוניציפאלי של עיריית כרמיאל. ב-24 הרשויות הערביות, בהן גובלת משגב, מתגוררים 253,800 תושבים, והן משתרעות על שטח שיפוט של 200,403 דונמים.

מפעל המצפים תוכנן על ידי המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית. ההחלטה לביצועו אושרה ב-30 באפריל 1979, בישיבת הוועדה להתיישבות, המשותפת לממשלת ישראל ולהסתדרות הציונית העולמית. בהצעה שאושרה, דובר על הקמתם של 30 מצפים בגליל תוך 8-6 חודשים. הסוכנות היהודית היתה היוזמת והמממנת הכמעט בלעדית של תוכנית המצפים, והיא נעזרה בקרן הקיימת לישראל, ובשלב המעבר ליישובי הקבע, גם במשרד השיכון.

הגליל ההררי כולל כ-1.05 מיליון דונם. בשנת 1978, ערב ביצוע מפעל המצפים, היו בבעלות המדינה כ-650,000 דונמים, מתוכם 350,000 היו בשימוש ובחזקה של יישובים קיימים. 300,000 הדונמים הנותרים היו קרקעות בלתי מחולקות. מתווי תוכנית המצפים חששו, שמתרחש בגליל תהליך של השתלטות זוחלת על הקרקעות הבלתי מחולקות, באמצעות קביעת עובדות בלתי חוקיות של בנייה, מרעה ועיבוד חקלאי בשטח, על ידי תושבי הכפרים הערבים והבדווים.

הנחת היסוד של יוזמי תוכנית המצפים היתה, שעצם הקמת יישוב, גם אם אין בעלות מדינה על כל שטחו, תביא לכך, שלאחר הקמתו ימהרו הערבים, בעלי הקרקעות שבתחום היישוב, למוכרן, מחשש להפקעה. הנחה זו התבררה כלא נכונה - מקובעים החוקרים באחת המסקנות החשובות של המחקר. בשנת 2003 עדיין רשומים אלפי דונמים בתחומי המצפים כאדמה פרטית השייכת לערבים, אשר אינם ממהרים למוכרה מסיבות שונות, לאומיות או ספקולטיביות.

בכל הקשור לשטח, מדגישים החוקרים, נחלה תוכנית המצפים הצלחה משמעותית. על ידי הוצאתה לפועל "הגיעה מדינת ישראל לגליל", כדבריו של אריק רז, היו"ר לשעבר של המועצה האזורית משגב: "פריסת היישובים בגושי ההתיישבות היהודית יצרה טריזים בין גושי ההתיישבות הערבית, והם מונעים את האפשרות להיווצרות מרחב אירידנטי בצפון ישראל. התיישבות חדשה זו יצרה תנועה מאסיבית של יהודים בגליל - בין היישובים עצמם ובין היישובים למקומות התעסוקה השונים ברחבי הגליל ומחוצה לו. תנועה זו מוסיפה נדבך חשוב לתחושת הנוכחות היהודית בגליל".

מפעל המצפים היווה זרז לרכישה מסיבית של קרקעות פרטיות והעברתן לידי המדינה לצורך הפרויקט, כמו גם מנוף להסדרת קרקעות שבמחלוקת. אין עוד רעייה פראית באזור ופעולות החציבה הבלתי חוקיות פסקו אף הן. בין השנים 1988-1978 הועברו לידי המדינה 60 אלף דונמים נוספים - קובע המחקר.

בשנים האחרונות חלה ירידה ניכרת בכמות הקרקעות הפרטיות הערביות, שנרכשו או הוחלפו על-ידי מינהל מקרקעי ישראל. הממוצע השנתי במשגב ירד ממאות דונמים בשנה ל-17 בלבד שהוחלפו, ופחות מדונם אחד לשנה שנרכש. הדעות לגבי הגורמים לירידה חלוקות. יש הטוענים, לדברי דור וסופר, שמדובר במניעים לאומיים, שבגינם אין בעלים ערבים מוכנים למכור או להחליף אדמות. לעומת זאת, בשני המגזרים (הערבי והיהודי) יש לא מעט גורמים הטוענים, שמוכנות זו עודנה קיימת בתחום החלפת הקרקעות, ובתנאי שהאדמות החלופיות שתתקבלנה בתמורה מהמינהל תהיינה בקרבת היישובים הערביים, ולא במרחק בלתי סביר מהן.

לדברי שריג, העומד בראש רשות הנמצאת האחריות הממשלה (משרד התשתיות), עם כל הכבוד לרצונות להרחיב עוד ועוד את ההתיישבויות היהודיות, אין ספק שצריך לתת פתרון לבעיית הדיור של המגזר הערבי עקב הריבוי הטבעי: "זה דבר ברור מאליו, שמדינה מסודרת צריכה לעשות אותו, והמדינה עושה המון, הבעיה שהיא לא מפרסמת את זה מספיק, ואז יש כל מיני טענות שכביכול האוכלוסיה הערבית בגליל מקופחת לעומת היהודית, וזה לחלוטין לא נכון. המדינה עושה פעולות, וצריכה להמשיך ולעשות פעולות לקירוב הגליל למרכז, כמו מסילות רכבת, ומכך ייהנה למעשה כל האזור, כולל הערביים.

בהיבט הדמוגראפי, הצלחת מפעל המצפים היא חלקית, לדברי החוקרים. מפעל המצפים לא נועד, מלכתחילה, לשנות את המאזן הדמוגראפי בגליל. אופי ההתיישבות וגודל היישובים המתוכנן לא אמור היה לתת מענה לבעיה הדמוגרפית בחבל ארץ זה, אך היה אמור לשנות מגמה. אומנם יש כיום מספר רב יותר של ישובים יהודים בגליל, אך המאזן הדמוגראפי לא רק שלא שופר מנקודת מבט יהודית, אלא להיפך. בשנת 1979 חיו במחוז הצפון 307 אלף תושבים יהודים, ו-286 אלף לא יהודים. בשנת 2002 חיים במחוז הצפון 426 אלף יהודים, לעומת למעלה מ-500 אלף לא יהודים.

המועצה האזורית משגב, לדעת דור, לא עמדה ביעד הדמוגראפי שהציבה לעצמה. על פי יעד זה, היתה האוכלוסייה היהודית במשגב אמורה להגיע בשנת 2000 ל-17 אלף. ב-2002 חיו במשגב 12 אלף יהודים בלבד. בשנים האחרונות הואט קצב גידול היישובים במשגב, והוא עומד בשנים האחרונות על חצי אחוז בלבד. המועצה הציבה לעצמה יעד חדש, להגיע ל-30 אלף תושבים עד שנת 2020. כדי לעמוד בקצב גידול זה, על המועצה לפעול לקליטת 400 משפחות בשנה, לעומת 60 משפחות בשנתיים האחרונות. במקביל, יהיה על המועצה לפעול למניעת הגירה שלילית של הדור הצעיר מהיישובים. הנתונים מצביעים על כך, שאחוז גבוה של דור ההמשך עוזב את היישובים, כאשר המגמה העתידית לא ברורה.

ראש המועצה האזורית משגב, ארז קרייזלר, לחלוטין לא מרוצה מהקביעה של עורכי המחקר, כי התוכנית ליישוב המצפים בגליל לא עמדה ביעדים הדמוגראפיים.

קרייזלר: "קודם כל יש להם טעות קשה בקונספט. הם מדברים בשלבים רבים במחקר על מצפים, בעוד שמדובר ביישובים קהילתיים לכל דבר. בהתחלה, לפני 20 שנה, הרעיון של הממשלה היה של קבוצות קטנות, שיגורו בקצוות הערים ויצפו משם על הקרקע וישמרו עליה עבור המדינה. ואולם בשלב מסוים חל שינוי דרמטי, שלא הובן על-ידי החוקרים - החלו לקום יישובים קהילתיים. קמו 29 ישובים יהודים עם 18,300 תושבים. טעות נוספת שלהם היא, שאי אפשר להגיע באזור שלנו לאיזון דמוגראפי. זו מציאות קיימת שהאוכלוסיה הערבית גדולה יותר, אבל יש אוכלוסיה יהודית שהולכת וגדלה וצריך להמשיך ולתמוך בה".

לעומת זאת, לגבי העתיד, דור וסופר לא מוציאים מכלל אפשרות, כי המשך ההידרדרות הפוליטית והכלכלית והמשך המלחמה עם הפלשתינים, תמשיך לגרום להגירה לכיוון המרכז, וייתכן שהגליל ייגרר לסחרור גיאופוליטי הרה אסון.

אם המצב באיזור ישתפר, הם צופים כי הגליל יחזור למרכז העשייה הלאומית, כתוצאת מהסטת תשומת הלב מיו"ש ועזה, ובעקבות כך המצפים ילכו ויתרחבו, יוקמו עוד איזורי תעשייה וכרמיאל הסמוכה לשגב תהפוך לבירת הגליל.

אי אפשר כמובן לסיים מחקר כזה בלי האמירה, שהדו-קיום היהודי-ערבי מותנה בפתרונות לאומיים, שהם מעבר למרחב הגליל, ועם זאת, יש להמשיך לחפש אחר כל מכנה משותף בין שתי האוכלוסיות - ברמת הפרט וברמת היישובים.

המצפים הציפו את רגשות הקיפוח במגזר הערבי

ומה אומרים ביישובים הערביים הסמוכים? בשנות ה-80 המגזר הערבי עוד הפגין וסער כלפי המתיישבים היהודים החדשים. מחמוד כנעאן, ראש המועצה המקומית מג'דל כרום, הגובלת ביישובים גילון וצורית, ובעיר כרמיאל, והמשמש גם כדובר ועדת המעקב של הרשויות המקומיות הערביות, סבור כי מפעל המצפים מציף תחושות של קיפוח בקרב האוכלוסיה הערבית בגליל, מגזר הערבי אינו זוכה ליחס ואמצעים שווים לרמת ההשקעה במצפים.

כדוגמא לכך הוא מציין את דרישתו להכיר באזור המצוי בתחום שיפוטה של מג'דל כרום, אשר נמצא מול איזור התעשייה בר-לב של המועצה האזורית משגב, כאיזור עדיפות לאומית א'. מעמד כזה יאפשר לו להביא משקיעים ערביים, שיקבלו הטבות דומות לאלו שמקבלים המשקיעים בבר-לב, אבל הממשלה לא מקבלת דרישה זאת.

כנעאן מזכיר את המצב הכלכלי הקשה במגזר הערבי, בניגוד גמור לאוכלוסיית המצפים. שיעור הריבוי הטבעי במג'דל כרום, כמו במרבית היישובים הערביים באיזור, עומד על 3% בשנה, והוא נזקק מדי שנה ל-200 פתרונות דיור. כמו רבים מהיישובים הערביים, עירו סובלת מאחוז אבטלה גבוה ומגירעונות כספיים כבדים. כנעאן מודה, שלא הופקעו קרקעות פרטיות של היישוב לטובת המצפים בגליל. לדבריו, מה שכן מתבצע בפועל הוא "סיפוח" קרקעות ולא הפקעה שלהן. הכוונה היא לכך, שקרקעות פרטיות לא הופקעו, אך הן משויכות, על-פי תוכניות מתאר עדכניות, למועצה האזורית משגב, והיא זו שנהנית מתשלומי המיסים עבור הקרקעות. לדבריו, 770 דונם בגבולות משגב, נמצאים בבעלות פרטית של תושבים ערביים.

כנעאן מסכים לדברי שריג, כי יש לשקול גם בנייה לגובה ביישובים הערביים, כדי לנצל טוב יותר את הקרקעות הקיימות. לדבריו, מדובר בשינוי תרבותי, שכן האוכלוסיה הערבית מורגלת למגורים צמודי קרקע.

כנעאן אומר, כי אירועי אוקטובר 2000 הביאו להידרדרות במצב התשתיות והבנייה ביישובים הערביים. בשל כך הרשויות הממשלתיות אינן מאשרות בנייה בצמוד לכביש 85 (הכביש הראשי לכרמיאל), ומע"צ אינה מוציאה לפועל תוכנית להקמת גשר עילי מעל הכביש, כדי לאפשר חיבור השכונה הדרומית של הכפר למרכזו. החשש הוא, כי אבנים יושלכו מהגשר אל מכוניות הנוסעות בכביש. זאת, כפי שאירע בגשר מעל כביש החוף הסמוך ליישוב הערבי ג'סר א-זרקה, באוקטובר 2000.