מירי רגב

את השמאל היא מאחדת, את הימין היא מחזקת. מי יוריד את היד של מי בבחירות הבאות?

רגב, שרת התרבות והספורט, מספקת לשמאל המגחך דמות אולטימטיבית באמצע לוח החצים. עוד אחת - לצד ב. נתניהו, ש. נתניהו, א. חזן, ד. ביטן, מ.זוהר ועוד. רק שלא רק שהיא חיה עם זה מצוין - היא גם מטפחת את העוינות, וגאה בה. זה משרת אותה. מאמינה שכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ.

פוליטית היא כל הזמן פועלת לאיים על המקום הראשון בפריימריז של הליכוד, גלעד ארדן, ומשוכנעת שאחרי כל שמלה עם שובל הכותל ומגן דוד, כמו אחרי כל אמירה פרובוקטיבית שלה ובעיקר נגדה - מעמדה בליכוד הולך ורם.

נקודת שיא קטנה ובלתי מורגשת: אמצע יוני השנה, נתניהו המריא ליוון ומינה את רגב כממלאת מקומו. כשהתקשר להודיע, היא השיבה בצחוק ‘אעדכן אותך אם במקרה אעשה הפיכה’. אז הפיכה היא לא תעשה, אבל לשאוף למקום ראשון אחרי ימי נתניהו - בהחלט כן. גבירתי ראש הממשלה, גולדה מאיר החדשה.

עוד אמירה מהותית לאחרונה: אמצע אוגוסט. אחד הפסטיבלים של הקיץ. רגב על הבמה וקריאות בוז מולה. היא בחיוך רחב וטון נינוח אומרת: ‘ותודה לתל אביבים שהגיעו עד כאן לצעוק לי בוז’. את הקרע בין תל אביב לכל השאר - היא השלימה השנה.

האם בתוך כל זה גם שינתה את המציאות האמיתית? עשתה מהפכה בחלוקה התרבותית של ההון הציבורי? לכאורה, כן, למעשה, לא בטוח.

באמצע אוגוסט פרסם משרד התרבות והספורט את ‘סיכום 2016’. תקציב המשרד אכן גדל משמעותית, ועם כל המאמץ שלה 'להסיט תקציבים לפריפריה הגיאוגרפית והחברתית' ולהכניס למשרד 'קבוצות נוספות בחברה הישראלית ששערי המשרד היו סגורים בפניהם' - השינויים, בפועל ובתודעה, עדיין מזעריים. אם זה היה תלוי בה - המהפכה הייתה קורית אתמול. פקודה אחת מתת–אלוף רגב (בדימוס) - והכול מבוצע. אבל הביורוקרטיה הכבדה של השירות הציבורי לצד האחיזה העמוקה של השמאל במוקדי הכוח, לא מאפשרים את זה.

האם היא תספיק 'לעצב מחדש את מפת התרבות והספורט של ישראל' ו'להפוך את העשייה התרבותית והספורטיבית למגוונת ונגישה לכל אחת ואחד מאזרחי ישראל' כפי שהיא מצהירה? לא בטוח. לזה צריך הרבה הרבה זמן. רגב לחצה על כפתור השינוי התודעתי, האזעקה הופעלה, אבל לא ברור אם מי שיבוא אחריה ימשיך, או שגם הרעיונות האלה יישטפו בצונאמי המילים.