"אני עובדת סוציאלית במקצועי. אחרי שנים של עבודת שטח עם נשים, הבנתי שכולנו נתקלות בדיכוי מגדרי. ראיתי כמה החברה שלנו מפספסת בגלל אלימות נגד נשים ונערות, כמה פוטנציאל מפוספס מבחינה חברתית בגלל מעמדן של הנשים הערביות. בשנת 2007 נרצחו שבע נשים. הכרתי נערה שנעלמו עקבותיה ונפגעו נשים קרובות אליי, שאני מכירה. הבנתי שזהו. הגעתי למקום שממנו אי אפשר להמשיך הלאה. החלטתי שאני נאבקת בזה. עם קבוצה של צעירות החלטתי לומר 'חלאס'. אי אפשר להתעלם יותר מנשים ערביות. גילינו ש-80% מתיקי הרצח של נשים ערביות לא מפוענחים ורוצחיהן משלמים בזול, כשברשויות אומרים שזה רצח 'על כבוד המשפחה'. עקבתי גם אחרי רציחות של נשים יהודיות וגיליתי שבמקרים האלה, הרוצחים לרוב משלמים מחיר. הנוסחה הזאת פסחה על נשים ערביות. אי אפשר היה לשתוק יותר".
"כתבתי את סיפורי הנשים הערביות בעברית, כדי שהחברה הישראלית תבין את הדמיון בין החברות השונות. הקיטלוג צריך להימחק מן העולם. גבר רוצח אישה כי הוא חושב שהוא יכול להשתלט לה על החיים, לא בגלל שהוא אתיופי, אשכנזי או ערבי. היציאה מהגדר של החברה הערבית היא משמעותית. בישראל חצי מהנרצחות הן יהודיות וחצי הן ערביות. הקמנו את 'נעם', איחדנו את המאבקים וגם הטרמינולוגיה משתנה בהתאם.
"עשרות אנשי דת וגברים משתתפים בהפגנות ובפעילות שלנו. בשנה האחרונה נרצחו 9 נשים ערביות, מתוך 17 נשים בישראל. לא מפרידים יותר את הסטטיסטיקה. בחברה הערבית מדברים על אלימות נגד נשים - מההנהגה עד למטה - וזה מחלחל. יש פסק דין שאוסר שימוש בעניין 'כבוד המשפחה' לצורך הקלה בעונש, למרות שמפקד המשטרה הנוכחי רוצה להחזיר אותנו אחורה, אבל אנחנו לא מוותרות".
"ב-2011 התרחש המקרה של יסמין אבו-זעלוק, שבעלה ניסה לרצוח אותה ואת אחותו. בניסיון הראשון הן ניצלו, והוא שוחרר. יסמין ילדה בת, ואחרי שהתאוששה מהלידה, כשהתינוקת הייתה בת כמה חודשים, הוא רצח אותה. כעסתי ברמות שלא ידעתי מה לעשות. היה אפשר לעצור את זה! ראיתי את ההתרשלות. ראיתי שופט שאומר למשטרה: 'תביאו לי משהו', והמשטרה עומדת מנגד, כך שהרוצח שוחרר לחופשי. אם היה נענש על ניסיון הרצח מלכתחילה, יסמין הייתה היום בחיים.
"נשברתי כשראיתי את התינוקת הקטנה בלוויה. הלכנו לבית המשפחה, וראיתי ילדה בת 8 שסיפרה בסוכת האבלים איך האמא הניקה את אחותה התינוקת והאבא סחב אותה מהראש ורצח אותה. חיבקתי את התינוקת ולא יכולתי להפסיק לבכות. נשארתי שם שעות, רציתי לקחת אותה איתי הביתה. המראה של תינוקת שהתייתמה לא יצא לי מהראש. אני זוכרת שהפגנתי לבד. הפגנתי עם שלט מחוץ לבית המשפט.
"כשנכנסתי לבית המשפט, המשפחה של הרוצח הצביעה עליי וצעקה שאני 'זאת שעוזרת לנשים' ודרשה שיוציאו אותי החוצה. השופט סירב. פחדתי. אחיה של יסמין העיד במשפט למרות הפחד, וגרם להרשעה של הרוצח. שמרו עליו 24 שעות מפני שהרוצח בא ממשפחת פשע וחייו היו בסכנה. אני שמחה שהוא בכלא, אבל יסמין, כולה בת 27, לא בחיים. האישה הזאת הייתה במשטרה, היא התחבאה, אנשים הבטיחו לה שיהיה בסדר, למרות שחייה היו בסכנה, והוא שוחרר מהכלא. איפה הצדק? אחותו, שאותה ניסה לרצוח, משותקת ב-100% ועדיין במסגרות שיקומיות".
יש לך משפחה, ילדים. בחרת לסכן את חייך. זה לא פשוט.
"אין לי תשובה. אני מוצאת את עצמי בתוך זה ולא יכולה לחזור אחורה, זאת התחושה. אני לא יכולה לא לעשות כלום. אני לא יכולה לשחרר את הסיפורים והאנשים שאני פוגשת. ויש גם סיפורי הצלחה. יש שלוש צעירות שטיפלנו בהן שעכשיו מסיימות תואר ראשון, למשל. יש בנות שאנחנו מטפלות בהן שאומרות שאני האמא השנייה שלהן. אז יש תגמול".
"אני מקנאה במנהיגות הנשים בטוניס. הן הצליחו לבטל את חוקי הירושה, לאסור פוליגמיה, החקיקה הפמיניסטית שם היא מהמתקדמות בעולם, יש שם הפרדה מוחלטת בין דת ומדינה, נשים מובילות שיחות שלום. בזמן שהגברים בפרלמנט בירדן מחלקים ויאגרה אחד לשני, נשים בטוניס עושות מהפכה".
