לקחים באנגליה: משלמי המיסים הם המממנים את הפרטת המים

לדעתם, המדדים הפיננסיים שנערכו מצביעים על שיפור ניכר ביעילות, יחד עם זאת אין להתעלם מהעבודה שהתעריפים עלו ב-10 השנים הראשונות ב-40%. ושעד 2010 תסתכם עליית המחירים ב-56%. לא רק זאת - כוח האדם המפקח על החברות המופרטות לא הצטמצם. המסקנה המתבקשת היא, שההפרטה עלתה הרבה כסף למשלם המיסים האנגלי.

מבקרי ההפרטה טוענים, שאם הממשלות היו מאפשרות לרשויות הציבוריות להעלות את מחיר המים, גם הן היו יכולות לעמוד ביעדים של החברות הפרטיות, לספק שירות טוב יותר, ולשמור על איכות הסביבה.

אספקת המים בבריטניה נוהלה במשך שנים רבות, בידי רשויות מקומיות וחברות פרטיות. בראשית שנות ה-70 הוקמו רשויות ציבוריות אזוריות, שכל אחת מהן הייתה אחראית על אספקת המים, הטיפול בביוב ותיעול מי הגשמים. הרשויות היו גם אחראיות על משאבי המים, מאגרים תת-קרקעיים, נהרות וחופים.

ההשקעות ברשויות אלה נתפסו כחלק מתקציב המדינה, ולכן כאשר המדינה צמצמה הוצאות, צומצמו ההשקעות במשק המים - התוצאה הייתה הזנחה. בשנות ה-80, ימי שלטונה של מרגרט תאצ'ר וכחלק ממסע ההפרטה שעבר על המשק, הוחלט להפריט גם את משק המים. על-פי השיטה החדשה, חברות המים הפכו למונופולים עליהן מפקח רגולטור - Ofwat הקובע מחירים ומאשר השקעות.

מי שניסח את עקרונות ההפרטה היה פרופסור ליטלצ'ילד (Littlechild) מאוניברסיטת בירמינגהם. הוא קבע שיטה של מחירי תקרה, שמעבר להם אסור יהיה לחברות להעלות את התעריפים. עוד קבע, שהרשות לא תתערב בפעילות השוטפת של החברות. לדעתו, התחרות תעשה את שלה ותאפשר לחברות יעילות יותר לרכוש חברות יעילות פחות. שיטת מחירי התקרה באה במקום שיטת הסדרת שיעור התשואה האמריקנית, לפיה הרגולטור בודק שלא יהיו רווחים מופרזים, שלא יהיה ניצול הצרכנים, אך אינו מתערב בניהול.

ב-1989 נמכרו באנגליה 10 משקי מים בסכום כולל של 5.2 מיליארד ליש"ט. חובות הרשויות הציבוריות, 5 מיליארד ליש"ט, נמחקו. לחברות המופרטות נמסרו מענקים לפיתוח בסכום של 1.5 מיליארד ליש"ט. החברות גם זכו לפטור ממיסים לשנים הראשונות בשווי של 7.7 מיליארד ליש"ט. מכאן, שהממשלה הבריטית השקיעה בהפרטה 9-10 מיליארד ליש"ט מתקציב המדינה.

במשך 5 השנים שלאחר ההפרטה החזיקה הממשלה במניות זהב של החברות, והגבילה אותן לעסוק רק במים וביוב. אחרי תום תקופה זו, התרחבו חברות האחזקה לתחומים שאינם מים ורבות מהן נקנו בידי אחרות. כך למשל, חברת המים והביוב של עמק התמזה, ספקית המים של לונדון, שייכת עתה לחברה גרמנית שעיקר עיסוקה בחשמל.

לדברי כסלו וימיני, קיימות הערכות שונות בדבר ערך הנכסים של הרשויות שהופרטו, והם נעים בין 35 מיליארד ליש"ט ל-130 מיליארד ליש"ט, בשעה שהממשלה מכרה את החברות תמורת 5.2 מיליארד ליש"ט. 5%-15% משווין.

אסור לטעות, המכירה של החברות, במה שנראה נזיד עדשים, וההוצאה הגדולה מתקציב המדינה, אינן בהכרח מתנות לבעלים החדשים. החברות הוכפפו להסדרה, מחירי התקרה נקבעו כך שהם מכסים את ההוצאות של החברות כולל תשואה על ההון שהושקע. במלים אחרות, הבעלים החדשים זוכים לתשואה על ההון המוכר, הסכום בו רכשו את החברות והשקעות שנעשו לאחר הרכישה, ולא על הערך האמיתי של הנכסים.

לדעת כסלו וימיני, מי ששילם את מחיר ההפרטה היו משלמי המיסים באנגליה. לכאורה משלמי המיסים הם המשתמשים במים, אך לא במדויק. משפחות מעוטות הכנסה צורכות מים כמו משפחות עשירות רבות, אך משלמות מעט מיסים. גם צריכת המים היחסית של חברות תעשייתיות, גדולה בהרבה מחלקן היחסי במיסים.

לדעתם, המניע לקביעת המחירים הנמוכים בתחילת הדרך היה בעיקרו פוליטי, כחלק מהמאמץ של הממשלה להציג את ההפרטה כמיטיבה עם הציבור. בהתאם לגישה זו, הממשלה אף פרסמה חשבון חלקי והודיעה שההכנסות מההפרטה היו 3.6 מיליארד ליש"ט.

כסלו וימיני מדגישים, שאין ספק שהכוונה של הסדרה ובקרה בשלט רחוק היתה טובה, אך המציאות שונה במקצת. כדי לשמור ולהשגיח על החברות, מעסיק משרד המים הממשלתי 210 עובדים וכן חברות ייעוץ פרטיות. ליד כל חברה אזורית פועל משרד הנדסה פרטי המדווח על פעילות החברה.

מבקרי השיטה טוענים שההפרטה מתנהגת מזמן לפי שיטת שיעור התשואה ולא על-פי שיטת מחיר התקרה. מסקנתם היא, שתחזית הכלכלנים לפיה התחרות בשוק ההון תבטיח יעילות ויציבות - היתה מוגזמת. אולי אף יהירה.