השכן בונה גדר - פעל מהר

אחד הסכסוכים הרווחים ביותר בין שכנים בבתים צמודי קרקע הינו בעניין מיקום הגדר המפרידה בין שני מגרשים של השכנים. בהרבה מקרים גדר זו הינה צמחיה ו/או גדר רופפת. בדרך כלל כשבאים קונים חדשים ורעננים, מתוך רצון להקים גדר יותר יציבה ואסתטית, הם הורסים את הגדר שהיא ממילא שבורה והרוסה, ובמקומה מקימים גדר מבטון יציבה.

במציאות הישראלית, משום מה, עניין כה פשוט כמו גבול בין שני מגרשים נהפך ברבות הימים לסכסוך שכנים מר. עניין זה גורם לכך, כי שכן אחד משיג גבול, ביודעין או שלא ביודעין, בתום לב או שלא בתום לב, בונה על הקרקע של השכן, תוך שהוא גוזל ממנו לפעמים מספר מטרים. לעיתים משמעות של הזזת הגדר הינה להקשות על הצד הנפגע בכניסת הרכב אל החצר, ולעיתים אף פגיעה במרווחי בנייה בין קו הבניין לבין הגדר.

במקרים מעין אלו, אל לו לנפגע לשבת בחיבוק ידיים ולהמתין עד שהגדר תיבנה ורק אז לפעול ולבקש הריסתו. לעיתים שיהוי כזה יכול להיות לרועץ ולגרום לכך שהנפגע לא יוכל לקבל סעד הריסה כפי שביקש.

כזה היה המקרה שהוכרע לאחרונה בבית המשפט המחוזי בחיפה בפני השופט נאנן מנחם בעניין ת.א 727/03 חיים שלוש זנגו נגד צור גבע. בעניין זנגו, התובעים הינם בעלים של מגרש הצמוד למגרש של הנתבעים. שני הצדדים רכשו את המגרשים לצרכי בניית ביתם, אך הסתבר לימים כי הנתבע בנה את הגדר בחריגה של מספר סנטימטרים אל תוך מגרשו של התובע ועל-ידי כך למעשה השטח של התובע קטן בכשבעה מ"ר.

מסתבר כי בין הצדדים היו דין ודברים וכי התובע הגיש את התביעה רק לאחר שהגדר הוקמה, חרף העובדה שידע כי הגדר שהנתבע בונה אינה במקומה.

המודד מטעם בית המשפט שמונה ע"י השופט נאמן קבע, כי אכן הנתבע בנה את הגדר בחריגה של מספר סנטימטרים אל תוך מגרשו של התובע ועל ידי כך למעשה השטח של התובע קטן בכשבעה מטרים, קרי בחריגה שהינה בסך 1.7% משטח המגרש.

השופט נאמן, לאחר התחבטות לא מעטה בין עשיית משפט לבין צדק ולבין העקרון של "הדין יקוב את ההר", או שמא לראות מהו הצודק בנסיבות העניין, החליט להשאיר את הגדר אך חייב את הנתבע לפצות את התובע על גריעה באותם מטרים ממגרש של התובע. השופט נאמן קובע, כי השיהוי של התובע בהמתינו עד כי הגדר הוקמה, והגשת תביעה לאחר מכן אינה מתיישבת עם עקרון תום הלב בשימוש בזכות קניינית.

בעניין זה השופט נאמן מזכיר את פסק הדין בעניין רע"א 6339/97 משה רוקח נגד משה סולומון אשר שם השופטים קבעו: "מתחולתו של עקרון תום הלב על שימוש בזכויות (במובן הרחב) על-פי חוק המקרקעין מתבקשות מספר מסקנות: ראשית, השימוש בזכויות על-פי חוק המקרקעין צריך להיעשות מתוך הגינות. מושג תום הלב בהקשר זה משמעו אמת מידה אובייקטיבית. לא נדרש, לשם פגיעה בעקרון תום הלב, כי בעל הזכות יפעל מתוך זדון או רוע לב. די בכך שפעולתו אינה עולה בקנה אחד עם "הערכים הראויים של החברה הישראלית כפי שבית המשפט מבין אותם מעת לעת".

ובעניין זה, השופט נאמן מגיע למסקנה: "בענייננו, כאשר אני בוחן את כלל מעשי ומחדלי התובע, ובפרט העובדה שבמשך תקופה ארוכה הוא לא פעל נגד בניית הגדר (ואף לא בדרך של בקשת צו מניעה זמני), אני מגיע לכלל מסקנה שהתובע עשה שימוש בזכותו הקניינית שלא בתום לב. בבואי לאזן בין כל כלל השיקולים ובין התנהגות הצדדים, עמדה נגד עיני העובדה שבזכות קניינית עסקינן".

על-פי קביעת השופט נאמן וכלשונו תחושת הצדק מתקוממת מול התוצאה של מתן צו להריסת הגדר, באשר קביעת המודד הראשי מטעם עיריית חדרה שהוזמן על-ידי התובע (לאחר שהנתבע החל בהקמת הגדר) היתה כי הבנייה נעשתה כדין וכי אין חריגה מקו הגבול; הסתמכות הנתבע על שתיקת התובע לאחר בדיקות מודד העירייה ובהתאם לכך השקעת הכספים הניכרת בבניית גדר ובדרך הגישה לבית בעקבות זאת; כמו גם התנהגות התובע והעובדה המהותית שבמשך תקופה ארוכה התובע לא פעל נגד בניית הגדר (ואף לא בדרך של בקשת צו מניעה זמני), ובנוסף, הפגיעה הקשה האפשרית בנתבע אם אתן צו להריסת הגדר אל מול הפגיעה המזערית למדי בתובע אם לא אעשה כן, הביאוני לכלל מסקנה שמתן פיצוי לנתבע מהווה תרופה מספיקה וראויה בנסיבות העניין וכי אין הצדקה ליתן את הסעד הקשה של הריסת הגדר.

וכאן השופט נאמן עם כל הכבוד מגלה חוש פרקטי ונותן לתובע סעד שלא ביקש, כלומר ממיר את הנזק בכסף ומורה לנתבע לשלם לתובע פיצוי על אובדן מספר המטרים גם אם התובע לא תבע זאת כסעד בתביעה (ראה גם ע.א. 359/79 יפה אלחנני). אין ספק כי פסק דין זה הינו מנחה לסוגיות הרבות המתעוררות בנדון, ועל מי שחש שהמקרקעין שלו נפגעו בדרך של הסגת גבול לפעול מהר ובנחישות ולא להמתין לסיום הבנייה ויצירת מצב בלתי הפיך.

הכותב הוא ממשרד בלטר, גוט, אלוני ומתמחה במקרקעין.