עסקת בריכות המלח: מחשבות בדרך לבג"ץ

אין לדעת לפי שעה כיצד תסתיים פרשת בריכות המלח של משפחת דנקנר, שכן רק לאחר שהעיסקה תיחתם, הפעם על-ידי שר האוצר החדש, יתחיל הדיון בבג"ץ. אז תוכל החברה להגנת הטבע לטעון את טענותיה בשם הסביבה, הים והצפרים המתגוררות בבריכות המלח. הקשת המזרחית תוכל לטעון את טענותיה בשם הצדק החלוקתי וכנגד מתן ההטבה למשפחת דנקנר, שיש לה כאן הזדמנות להפוך בריכות מלח תעשייתיות לפרויקט נדל"ן. בינתיים, מותר גם לנו להפיק כמה לקחים מהפרשה.

כך למשל, הגיע הזמן שנאמר למינהל מקרקעי ישראל ולמועצת מקרקעי ישראל, שיפנימו סוף סוף את העובדה שחלפו הימים בהם יכלו לקבל החלטות שהציבור לא מסוגל לעכל. ולא - יימשך המצב לפיו כל החלטה עקרונית מגיעה בסופו של דבר לבג"ץ.

כך היה עם ההחלטות המועצה לגבי שינוי ייעוד קרקע חקלאית, שבוטלו על-ידי בג"ץ, כך קורה עם החלטת 979 להיוון חלקת המגורים, המאפשרת בניית מחסנים בחצרות המשקים, שגם היא בדרך לבג"ץ, כך קרה עם עסקת פי גלילות, כך קורה גם עם עסקת דנקנר.

רבות נכתב ונאמר על שיקול הדעת שמפעילים חברי המועצה, על המקצועיות שלהם, על רמת הדיונים ועל משך הזמן שהם מקדישים לדיונים בסוגיות שיש להן משמעות כה רבה. אולי זה הזמן לשאול את חברי המועצה מדוע החליטו לתמוך בעסקת בריכות המלח באוקטובר 2003, כאשר ברור לכולם שאין ביקוש לקרקעות אלה, שהעולים החדשים אינם מתדפקים על שערי הארץ. האם שקלו את כל השיקולים, או שוב קיבלו החלטה חפוזה מתוך ידיעה שממילא הדיון יוכרע בבית המשפט?

מן הראוי שגם היזמים, הרשויות ומוסדות התכנון לסוגיהם השונים יפנימו את לקח בריכות המלח, לפיו הם אינם יכולים לצפות יותר לאישור של כל גחמה תכנונית, ובעיקר שאי אפשר יותר ללכת כנגד הציבור, טובתו ורצונותיו. ואולי חשוב לא פחות: אי אפשר לקדם תוכניות בכוח.

פרויקט מרינה חיפה בוטל בסופו של דבר בשל לחץ ציבורי מצד תושבי חיפה, עמותות גולשים וארגונים ירוקים, שהעדיפו את גלי הים על פני עוד מרינה ועוד קניון. חברת הזרע וכל ישראל חברים רצו מאוד להקים פרויקט מגורים ענק על שטח פארק איילון, אך המועצה הארצית, שזכתה לתמיכת הממשלה, העדיפה בסופו של דבר את הפארק על פני יחידות מגורים, וגרמה לחוכרי הקרקע מפח נפש גדול. גם מתכנני היישוב מיכל בגלבוע הזוכים לתמיכת המועצה האזורית ומשרד ראש הממשלה, שלא יתפלאו אם גם הם ימצאו את עצמם בסופו של דבר בבית המשפט.

אך גם הציבור, ארגוני הסביבה, הארגונים החברתיים ובעיקר התקשורת קיבלו כאן שיעור מאלף, לפיו מוטל עליהם לפתוח היטב את האוזניים ולפקוח היטב את העיניים, שכן אי אפשר לדעת איזה עוד מסמך יוכנס לחתימתו של ראש ממשלה, שר, או פקיד ממשלתי, שיחתום עליו בחוסר סמכות, או מבלי לקרוא את תוכנו, כפי שאולי קרה כאן.

היועץ המשפטי לממשלה הודיע לבג"ץ, שלשר האוצר אהוד אולמרט אסור לחתום על החלטת המועצה, שכן הוא כיהן בעת קבלת ההחלטה בתפקיד יו"ר מועצת מקרקעי ישראל. למרות הודעה זו בחר אולרמט לחתום, וביטל את חתימתו רק אחרי שהדבר נודע ב"גלובס". אם אנחנו לא נהיה שם כדי לפקח, אף אחד לא יעשה את זה במקומנו.