הפרויקט הכי ישראלי

בית משפט העליון

"פרויקט שהייתי מכנה "ישראלי", ויותר מכך "ירושלמי", הוא מבנה בית המשפט העליון, שתוכנן ע"י רם כרמי ועדה כרמי-מלמד. מצד אחד, זה מבנה מודרני ומאידך הוא משלב הרבה מרכיבים בשפות ארכיטקטוניות מתקופות שונות, שמפרטות איזה המשכיות בהיסטוריה האדריכלית של ירושלים. הבניין הוא בניין אופקי השומר על פרופיל נמוך, מה שהיה חלק מהבנייה המסורתית בירושלים. יש בו כמה אלמנטים מתקופות שונות, למשל פירמידה ממתכת שמזכירה את קבר זכריה מתקופת בית ראשון, יש חצר פנימית שמזכירה את החצר שבמוזיאון רוקפלר במזרח ירושלים, שנבנה בשנות השלושים של המאה הקודמת. באולם הכניסה לאולמות המשפט יש קיר אבן ענק, שהוא מעין גירסה מודרנית של הכותל המערבי. יש גם חלון גדול מאוד קמור שפונה מזרחה, ממנו ניתן לראות את כל הגגות האדומים הציוריים של שכונת נחלאות הוותיקה ומאחוריהם מגדלים גבוהים מודרניים".

נעמה מליס:

סגנון ה-H

"דוגמה לפרויקטים ישראליים הם הבניינים בסגנון H, עם ארבע דירות בקומה ומרפסות קופצות, ששולטים בכל מקום בארץ. לפעמים הם מצופים בקצת יותר "יוקרתיות" או קצת פחות, אבל זה חוזר על עצמו וזו דוגמה לאזלת היד של האדריכלות בישראל. בעבר היו בנייני רכבת ומידי פעם הדפוס השתנה. היום שולטים אותם פרוייקטי H. זה דפוס אחד שנבנה בהרבה מקומות בלי קשר לאזור שבו הוא נבנה או לאנשים, זו דלות. לדעתי, זה לא עניין של כסף. זו כמעט אותה עלות לבנות בניין טוב.

הבעיה הזו נעוצה גם בארכיטקטים, וגם במוסדות התכנון, העיריות, הקבלנים ורוכשי הדירות. מעט מאוד יודעים מה לדרוש והשוק הולך אחרי הכסף. תמיד נוח לקבלן לשלם פחות וגם אי אפשר לצפות מפקידים בעירייה ומכל ראש עיר להבין בתכנון. כולנו אשמים, כולל מוסדות הלימוד והאוניברסיטאות".

ישראל גודוביץ':

נתב"ג 2000

"לדעתי מאפיין את ישראל עניין ה"נעשה ונשמע" - קודם עושים ואחר כך רואים איפה טעו. הקלאסיקה האמיתית המדגימה זאת היא פרויקט נתב"ג 2000. בנו ברוב פאר והדר בתכנון לכמות רצינית של נוסעים, אבל בפועל יש הרבה פחות. במקרה זה אי אפשר לומר שהמדינה לא חשבה לטווח ארוך- להיפך: היא חשבה לטווח רחוק מאוד - לימות המשיח. ה"נעשה ונשמע" חוזר בפרויקטים אחרים של תשתית, למשל חוצה ישראל. דוגמה דומה לנתב"ג 2000 היא הקמת התחנה המרכזית החדשה הענקית בתל אביב על יד הישנה. בנו פרויקט מגלומני שלא צריך אותו בעצם. זו החלמאות הישראלית".

רות להב:

בית הכנסת בגבעת רם

"הפרויקט הישראלי עבורי הוא במקום בו קיימות מסות הבנייה הגדולות, שכוללות את הקמת השכונות החדשות, בייחוד בירושלים - גילה, ארמון הנציב, פסגת זאב ונווה יעקב. שכונות אלה שימשו בשנות השבעים כמעבדת הבנייה הישראלית וגם פיתחו את שפת הבנייה המודרנית של נפחי הבנייה של האבן. אם בתחילת השנים הראשונות של הקמת המדינה שאלו האדריכלים את תכנון הבניינים מסגנונות בינלאומיים והתאימו אותם לארץ, הרי שמסות הבנייה הגדולות של שנות השבעים יצרו את השפה המיוחדת שלנו".

למרות שקשה להצביע על פרויקט כ"פרויקט הישראלי" בכל המסה, הרי שקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם בירושלים, שתוכנן על ידי קאופמן, ראו וקלרווין, יצר את סביבת הלימודים האוניברסיטאית המופלאה ביותר בישראל. בתכנון הבניינים בקמפוס השתתפו טובי אדריכלי הדור אז, כולל דב כרמי, מנספלד, אברהם יסקי, פובזנר, חנן הברין, הנדלר, ברוצקוס, זיוה ארמוני ועוד. בתוך הקמפוס של גבעת רם הפרויקט הישראלי בעיני הוא בית הכנסת, שתכננו הייץ, ראו ודוד רזניק, בניין ששימש השראה לשרשרת ארוכה של פרויקטים בארץ".

גיל שנהב:

נווה סביון

"מאוד ישראלי בעיני היכולת של יזמים ואיתם אדריכלים לקחת אזור בתולי או לא נחשק ולהפוך אותו לשכונה בנויה, המציעה לתושביה מכלול שלם של שירותים.

כזאת היא "נווה סביון", שבנייתה החלה לפני כ-15 שנה. האדריכלים, בראלי לויצקי כסיף, מורן דיק אדריכלים ואורי בלומנטל לקחו את אור יהודה, אזור שמלכתחילה לא היה נחשק, והפכו אותו לשכונה מבוקשת. תפיסת העולם היזמית והתכנונית שילבה בנייה לגובה, מדורגת ונמוכה עם מבני ציבור, פארקים ומתקני שעשועים ומוסדות חינוך, כאשר השכונה מכילה את כל מה שקהל היעד שלה זקוק לו".