התנהגות הצדדים גוברת על הסכם

בפני ביהמ"ש הובא עניינם של פלוני ופלונית אשר נישאו בשנת 1972 והתגרשו בשנת 1979. במסגרת פסק דין לגירושין שניתן על-ידי בית הדין הרבני, הוחלט בין היתר, כי דירת המגורים אשר היתה רשומה על שם שני בני הזוג ערב הגירושין (להלן: "הדירה") תועבר לבעלותו הבלעדית של פלוני, ואילו תכולת הדירה תועבר לבעלותה של פלונית.

העברת הזכויות בדירה לא בוצעה בפועל בלשכת רישום המקרקעין, והדירה נותרה רשומה על שם שני הצדדים. בהסכמת פלוני, הוסיפה פלונית להתגורר בדירה עימו ועם בנם המשותף, וזאת עד לחודש אפריל 2002.

באוגוסט 2004 הגישה פלונית תביעה בבית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא, במסגרתה עתרה לפירוק השיתוף בדירה, מכירתה וחלוקת התמורה באופן שווה בין בני הזוג. פלונית טענה, כי מכיוון שהמשיכה להתגורר בדירה במשך כל השנים לאחר הגירושין, ואף שילמה את דמי החכירה בגין הדירה, אזי היא זכאית לקבלת מחצית משווי הדירה מכוח חזקת השיתוף בין ידועים בציבור. פלונית טענה עוד, כי פסק הדין של בית הדין הרבני בתביעת הגירושין משנת 1979 התיישן בשל אי מימושו על-ידי הצדדים.

בית המשפט לענייני משפחה קיבל את התביעה (הן לגופה והן מן הטעם שלא הוגש כתב הגנה מטעמו של פלוני) והורה על מכירת הדירה וחלוקת התמורה בין בני הזוג, זאת למרות הקבוע בהסכם הגירושין.

רק כ-9 חודשים לאחר מכירת הדירה וחלוקת התמורה בין הצדדים הגיש פלוני בקשה לביטול פסק הדין, אך זו נדחתה. גם ערעור שהגיש פלוני לבית המשפט המחוזי נדחה.

בדחותו את הערעור קבע בית המשפט המחוזי, על בסיס הראיות שהוצגו בפניו, כי הצדדים היו ידועים בציבור במהלך 25 השנים שחלפו מאז ניתן פסק דינו של בית הדין הרבני, אשר נתן תוקף להסכם הגירושין, ומכאן שפלונית זכאית למחצית מן הזכויות בדירה מכח חזקת השיתוף. פלוני לא אמר נואש ועתר בבקשת רשות הערעור לבית המשפט העליון.

לאחר עיון בטענות הצדדים דחה בית המשפט העליון את בקשת רשות הערעור, הן מן הטעם שעניינה אינו מצדיק התערבות ערכאת ערעור שנייה, והן לגופה. לגופן של טענות פלוני קבע בית המשפט, כי הסכם חלוקת הרכוש, אשר אושר בפסק דין הגירושין בבית הדין הרבני, נועד להסדיר את סיום מערכת היחסים בין הצדדים, אולם למציאות שהתרחשה לאחר החתימה על הסכם הגירושין יש להתייחס במנותק ממנו.

נקבע עוד, כי בנסיבות העניין מהווה התנהגות הצדדים שלב פוסט-הסכמי שמגדיר מחדש את חלוקת הרכוש בין הצדדים. היינו, עובדת מגוריהם המשותפים של הצדדים בדירה במשך 25 שנה, והיותם ידועים בציבור, מעניקה לפלונית זכויות בדירה מכוח חזקת השיתוף וזאת חרף ההסדר בהסכם הגירושין.

בית המשפט העליון הוסיף והעיר, כי אף לו יושם פסק הדין של בית הדין הרבני, והזכויות בדירה היו נרשמות על שם פלוני, היתה התוצאה נותרת על כנה ופלונית היתה זכאית לתמורת מחצית הזכויות בדירה.

הכותב הוא שותף במשרד עורכי דין מרום, הלפרט, המתמחה במקרקעין.