אתרי הבנייה: זירת הפשע המושלם

אותו יום היה גם יום האבטלה הראשון של מוניר קעוואר מכפר קרע. הוא פוטר יחד עם 17 עובדי קבוצת הבניין בראשה הוא עומד, מחברת בנייה גדולה באזור המרכז. קעוואר וקבוצתו נקלטו על ידי החברה ביוני 2006 בסיוע עמותת מען. בהיותם עובדי חברה, הם זכו למלוא הזכויות בהתאם להסכם הקיבוצי, כולל זכויות פנסיה. למרות עבודתם הטובה הם פוטרו, כי לחברה היה זול יותר להעסיק פועלים זרים או עובדי קבלן.

המקרה של מוניר קעוואר הוא מיקרוקוסמוס של תופעת שבירת העבודה המאורגנת בענף הבניין. התוצאה המיידית היא הסטטיסטיקה המזעזעת המגלה כי 45% מהמתים בתאונות עבודה הם עובדי בניין, למרות שהם מהווים רק 10% מכוח העבודה בישראל.

קעוואר עבד כל חייו בצורה מאורגנת. באמצע שנות התשעים הוא פוטר - אחד מ-30 אלף עובדי בניין ערבים ישראלים, שהוחלפו בעובדים זרים. העובדים המקומיים הפכו למובטלים או שנאלצו למצוא את פרנסתם דרך חברות קבלניות, ללא זכויות סוציאליות.

בשנת 2002 הצליח קעוואר לחזור לעבודה מאורגנת בחברת סולל בונה, יחד עם 500 עובדים נוספים. אולם "הרומן" עם חברת סולל בונה לא האריך ימים. למרות שפועלי מען זכו לשבחים והצליחו להרים פרויקטים יפים, הם היו כנראה יקרים מדי לסולל בונה. לאחר כשנתיים הם פוטרו, ובמקומם שכרה החברה עובדים זרים ועובדי קבלן. קעוואר נדד עם הצוות שלו מחברה לחברה, מקים פרויקטים ומפוטר בסיומם: חברת א.ליבר, חברת שלמה כהן וחברת שמשון זליג.

כאשר גילו אותן חברות שלמרות הצהרות הממשלה על שמיים סגורים היא ממשיכה לאפשר יבוא עובדים זרים, הפכו עובדי מען לפתע לבלתי כדאיים כלכלית. החברות לא יכלו לעמוד בפני הפיתוי של עובדים זולים חסרי זכויות, ושל שפע עובדי קבלן שהמדינה מעלימה עין מתנאי העסקתם המחפירים.

עלותם של אמצעי בטיחות אינה גבוהה. לפי הערכתו של פרופ' יחיאל רוזנפלד, ראש המחלקה לניהול וכלכלת הבנייה בטכניון, מדובר על השקעה של 1% מעלות הפרויקט. אלא שחברות הבנייה הגדולות מעבירות את העבודה לקבלני משנה ששיעור הרווח שלהם קטן מאוד (3-4%). לקבלני המשנה גם הוצאה של 1% היא נגיסה בבשר החי. התוצאה היא ריבוי תאונות עבודה, שנובע מרשלנות והעדר אמצעי בטיחות בסיסיים.

תאונות העבודה אינן רק אסון נורא לאותם מאות פועלים שנפצעים ונהרגים על הפיגומים מדי שנה. הן גם עולות הון עתק למשק. לדברי פרופ' רוזנפלד, "עשרות אלפי עובדים מקבלים קצבה של נפגעי תאונות עבודה, והביטוח הלאומי משלם עשרות מיליארדי שקלים כל שנה לנפגעי התאונות ולבני משפחותיהם".

החברות המעסיקות, לעומת זאת, רק מרוויחות מהמצב הקיים. מחירי הנדל"ן נוסקים, ואילו עלויות ההעסקה מצטמקות על-ידי שבירת העבודה המאורגנת. מי שמשלם את המחיר הם אותם עובדים חסרי זכויות, שזוכים לאזכור רק כאשר הם נופלים אל מותם, חסרי תואר ושם.

הכותבת היא מרכזת פרויקט בטיחות בעמותת מען.