אחד המשפטים שהכי זכורים לי מימי ילדותי הוא "תגידי, אבא שלך עובד בחברת חשמל?". שואל השאלה היה אבי עצמו - אשר כמובן מעולם לא עבד בחברה ותמיד התלווה אליה משפט ההמשך: "אז למה כשאת יוצאת, את לא מכבה את האור בחדר/במקלחת/בסלון", מחק את המיותר, או במקרה שלי, השאר את כולם והוסף את המרפסת.
המרדף אחר החיסכון בחשמל, והקנאה בילדים שאבא שלהם כן עובד בחברת החשמל ולכן לא צריכים לכבות את האור אפילו אם הם אחרונים, נותרו עמי שנים רבות. יותר מכך, כבר בגיל צעיר קבלתי החלטה שכאשר אגדל ואעבור לדירה משלי, אדליק מדי ערב את כל האורות בבית ולא אכבה אותם עד לרגע שאלך לישון.
לרווחתה של חברת החשמל, וללא ידיעתו של אבי, אכן עשיתי זאת בחודשים הראשונים לעצמאותי התל אביבית.
זה היה אולי אידיוטי, שילמתי על העצמאות הזו לא מעט, אבל זה לא היה הרבה יותר אידיוטי מהמכתב ששיגר בסוף השבוע האחרון מנכ"ל חברת החשמל, עמוס לסקר, לעובדיו ולהנהלתו.
לסקר מבקש מהם "להתחיל לחשוב במונחים של חברה תחרותית בשוק החופשי". ובכן, למה להם לעשות את זה? עם מי בדיוק הם בתחרות? עם הטורבינות של רמת הגולן? הרי עד שהרפורמה המיוחלת תיושם במלואה אנחנו נצרוך עוד הרבה-הרבה מגוואטים.
בהמשך מודה לסקר ש"תדמיתה של חברת החשמל נמצאת בתחתית הסולם", ומוסיף כי "דוגמה אישית היא המפתח לשינוי". אבל אם העובדים לא יקבלו חשמל חינם, איך הורים יחנכו ילדים לחיסכון, הא? ואם אותם עובדים יפסיקו להדליף, איך נדע על קיומו של מכתב כזה? וביתר רצינות, לשינוי תדמית אמיתי אני מוכנה להמתין בסבלנות. אפילו בחושך, אם צריך.
אבל אולי לא כדאי שאשב בחושך: אחד המשפטים הבולטים במכתבו של לסקר להנהלה ולעובדים הוא ש"חברה בפרופיל כשלנו חייבת להרוויח לפחות מיליארד שקל בשנה". מכיוון שאני כבר זנחתי את המחאה הילדותית, ומכיוון שלסקר לא מתכוון על פי הצהרותיו להתעסק עם הרגולטור בעניין התעריפים, לא ברור מאין יבוא הכסף.
אומנם המנכ"ל מדבר על כניסה לתחומי עיסוק נוספים, שבזכותה "לפחות 10% מההכנסות ינבעו מתגמולים שאינם קשורים ישירות למכירת חשמל", אבל הוא אינו מרחיב. גם כאן נצטרך להמתין.
מה שמביא אותנו לשאלה הבאה: אם המכתב של לסקר מצריך בעיקר סבלנות, ואמונה, והסכמה של העובדים, מה בדיוק התועלת שבו? כלומר, במה שונה הצהרת הכוונות הזו מהצהרת הכוונות של מנכ"לים ויו"רים קודמים?
לרגע נדמה שהוא בכלל נכתב כדי להיות מודלף לתקשורת, ושאילו היה נשאר בגבולות החברה, היה הולך לעולם שכולו תקע ושקע. שהוא משרת תדמית שלפיה ההנהלה מאוד אחראית, ודואגת לכל "השדרה הארגונית", ואילו העובדים צריכים לפשפש בכיסיהם, לכבות את נורותיהם וללמוד (בחושך) "יושרה, אמינות וניקיון כפיים" מה הם.
אולי היו פה כוונות טובות, אבל הן לגמרי הלכו לאיבוד. בפעם הבאה שיבקשו פנס.