הכלכלה בארה"ב נהפכה למציאות וירטואלית

יש סיבות רבות למשבר הכלכלי של חצי השנה האחרונה, וחלקן ניתנות להסבר במונחי המציאות הווירטואלית. האזרח הקטן וכמוהו מקבל ההחלטות, חיים בסימולציה של המציאות אך חושבים שהם במציאות. אם תרצו, הם חיים במפה של העיר וחושבים שהם בעיר. מצב זה, שמזכיר במידת מה את הסרט מטריקס, כינה הסוציולוג והפסיכולוג ז'אן בודריאר כ"סימולקרה". הכלכלה הפכה למציאות וירטואלית.

פעם הכלכלה היתה לגמרי ממשית: החלפנו קילו תירס תמורת תרנגולת. אחר-כך, הופיעו סימולציות פשוטות של ערך כלכלי, שנעשו יותר ויותר מורכבות. כמו מערכים מספריים וסמלים על גבי מטבעות, דרך שטרות נייר ועד לכרטיס האשראי שהוא מינימום חומר ומקסימום מידע.

שיאו של תהליך ההתרחקות מהממשות הופיע עם כניסת טכנולוגיות המידע הדיגיטליות. תחילה נסחרו מניות, אחר-כך אופציות של מניות, ובהמשך אופציות על מדדי מניות ועוד נגזרות. לא רק שהריחוק מהממשות גדל, אלא היקף המסחר בעולם הסימולקרה הפך לגלובלי, בהיקפי עתק, ובמהירויות ודרגות מורכבות שאדם רגיל כלל אינו יכול להבין.

יחס נכסים מול תוצר

במחקר שחברת המחקר והייעוץ מקינזי פרסמה בחודש שעבר, "מגמות ארוכות טווח של שוקי ההון הגלובליים", ניתן לראות את הנתונים המדהימים של עומק האשליה של הכלכלה הווירטואלית. מתוך הנתונים אפשר לעבד את מדד הסימולקרה, שמציין את היחס בין הנכסים הפיננסיים (מפת הכלכלה) לבין התוצר (הכלכלה עצמה).

כך, מדד הסימולקרה ביפן וארה"ב מגיע ל-400 (כלומר, הפיננסים גדולים פי 4 מהתוצר); סין 300 והודו 200. וונצואלה בולטת במדד של 80, דהיינו - סך הנכסים הפיננסיים מהווה רק 80% מהתוצר.

עוד מספר נתונים: סך הנכסים הפיננסיים הגלובליים הוכפל תוך עשור, מ-70 טריליון דולר ב-1998, ל-142 טריליון דולר ב-2008. אבל סך התוצר הכלכלי המקומי הגולמי, התמ"ג, גדל רק ב-60%. לפני עשור, היו בעולם רק 3 מדינות שבהן סך הנכסים היה גדול מהתמ"ג, כיום יש 26 מדינות כאלה. סך הנכסים הפיננסיים הגלובליים גדול כיום פי 3.5 מסך התוצר הגלובלי.

כסף הוא מדד של אמצעים ריאליים, הוא מעין מפה של הדבר האמיתי. אך מה קורה כשהמפה (הפיננסים) הופכת לגדולה יותר מהעיר (התוצר) שאותה היא אמורה למפות? היא הופכת למפה מזויפת ומסוכנת היוצרת אשליות. שהרי, לפי הנתונים הללו, ארה"ב חיה כיום הרבה מעל יכולתה הכלכלית וממשכנת את עתידה בצורה מדאיגה.

הצריכה הפרטית והצריכה הציבורית שהן ללא כיסוי, גורמות להדפסת כסף ללא כיסוי בתוצר. הכלכלנים קוראים למצב זה, "עומק פיננסי" ורואים בו דבר חיובי. אבל מה קורה כשהעומק הפיננסי הוא באר ללא תחתית? אז מתחילים לדבר על המשבר הכלכלי הגדול ביותר מאז מלחמת העולם השנייה.

הדרך המהירה לגידול

מהפיכת האינטרנט יכולה להיות התרופה להתמכרות לסימולקרה. יש שתי דרכים להתגבר על הבעיה: האחת, היא צמצום בצריכה הפרטית והציבורית - כלומר, הקטנת האשליה והקטנת המפה.

הדרך השנייה, היא גידול בתוצר - כלומר, הגדלת העיר והגדלת האמצעים לצריכה. הדרך המהירה ביותר לגידול זה היא הטכנולוגית. ממשל נשיא ארה"ב לשעבר, ביל קלינטון, למשל, נחשב לתור הזהב של האינטרנט. בשנים הללו, 1992-2000, התרחש הגידול המהיר בהיסטוריה העולמית.

בזמנו, במצב צמיחה מהיר, הורדת הריבית על-ידי הבנק הפדרלי עשתה רק טוב כי הזרימה דלק למנועי הצמיחה האמריקנית. בניגוד לכך, הורדת הריבית כיום על ידי בן ברננקי, נגיד הבנק הפדרלי, בכלכלת ההתמכרות הפרטית והציבורית של הנשיא ג'ורג' בוש, מזרימה דלק למנוע קר ומציפה אותו בדלק משתק.

קלינטון סיים את שמונה שנות כהונתו עם עודף של 1.1 טריליון דולר בתקציב, ובוש מסיים את 8 שנות כהונתו עם גירעון של 900 מיליארד דולר. כך נמחקו להם כ-2 טריליון דולר בגלל צריכה צבאית ופרטית ללא כיסוי בתוצר.

לשאלה איך בוש הכניס את ארה"ב לסימולקרה יש שלוש תשובות פשוטות: הוא גמל לרוב מצביעיו שבאו מהכלכלות הישנות של התעשייה כמו חקלאות, נפט וצבא, שאין להן הצדקה בארה"ב מבחינה כלכלית; הוא נכנס למלחמות שהגדילו את הצריכה הציבורית הביטחונית; והוא הזניח את הכלכלה החדשה של האינטרנט. הנאסד"ק עלה בתקופת קלינטון מ-1,000 נקודות ל-4,800 נקודות. כיום, הוא ב-2,200 נקודות.

ממשל בוש הפך את ארה"ב לחור שחור שבולע הכול. מנגד, סין היא כמו הר געש שפולט את הכול החוצה. כשהר געש פוגש בחור שחור מתחוללת רעידת אדמה גדולה. ה"ביזנסוויק" פרסם באחרונה כתבת תחקיר על כיצד האוניברסיטאות בארה"ב משתפות פעולה עם חברות כרטיסי האשראי כ"פושריות" של אשראי לסטודנטים ללא יכולת כיסוי.

הוא מראה כי האוברדרפט הממוצע בארה"ב כיום מגיע ל-7,000 דולר, פי שניים ממה שהיה לפני עשור. מערכת החינוך מאלפת אותנו לצרוך ידע בצורה לא ביקורתית, וכך אנו גדלים וצורכים אשראי ומוצרי צריכה בצורה לא ביקורתית.

לא סתם מדינות כמו הודו (בשירותים), סין (בייצור) ורוסיה ומדינות המפרץ (נפט וגז), באים וגובים את החוב. הם כבר קנו נתחים מסיטיגרופ, מורגן סטנלי ומריל לינץ' והבאות בתור הן בר סטרנס ודומותיה.

ובכל זאת, יש מה לעשות. בווב 2.0 טמון פוטנציאל כפול להוצאת ארה"ב מהתמכרותה. בטווח הקצר, מדיניות מהסוג של קלינטון בשנים 1992-2000 יכולה להעלות את ארה"ב לפסי צמיחת תוצר אף גדולים יותר. בטווח הארוך, תוכן משתמשים מרגיל את האזרח לא לצרוך באופן פסיבי תוכן של מדיית המונים, אלא בצורה ביקורתית. הרגלים אלה לא יעצרו בצריכת תכנים, אלא יעברו לצריכה בסופרמרקט, בקניון ובכל מקום.

אשר עידן הוא מנהל תוכנית ניהול העתיד בלהב הפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב