הכותרות רותחות בקדחת מלחמה, ופוליטיקאים צעקנים נושפים אוויר חם אל מול המצלמות. במקום בירור שקט של העובדות, מתכסה סוגיית האטום האיראנית בקצף של חרון וחרדה. וחבל. זהו עניין חשוב מכדי לשעבד אותו למבול הפרסומים - בעיקר בעיתונות הבריטית - שאינם נוגעים באמת. מלעיטים אותנו ביותר מדי "סיפורים" ובפחות מדי דיווחים. וגם בלא שאוכל לעיין, לצערי, בסקירות המודיעין של ראש המוסד, מאיר דגן, וראש אמ"ן, עמוס ידלין, רצוי לשפוך קצת מים צוננים ולקרר את הדיון הציבורי.
הנה 10 נקודות לשמור בזיכרון:
1. נכון, איראן גמרה אומר לדהור בכל המהירות שתוכל לפתח אל עבר סף היכולת הגרעינית; להתקרב עד כדי "מרחק נגיעה" מן הפצצה. ולפיכך, אכן עושים שם הכול כדי לשעוט קדימה. אבל עדיין לא נפלה שם, כנראה, ההחלטה לצלוח את "הקו האדום", ולייצר נשק אטומי. קברניטיה אמנם נערכים לקראת אפשרות שתבוא במורד הדרך הכרעה כזאת, אבל מבחינתם טרם הגיעה השעה לכך.
2. אחת הסיבות לכך: לאיראנים יש קשיים גדולים להשתלט על הטכנולוגיה של העשרת אורניום באמצעות הסרכזות (צנטריפוגות). יש להם תקלות רציניות לרוב - ועוד יהיו תקלות שונות בהמשך - ולכן הם מפגרים אחרי לוחות הזמנים שקבעו לעצמם. הנשיא מחמוד אחמדינג'אד מפליג בהצהרתיו הרחק מעבר למה שהמהנדסים בנתאנז השיגו בפועל. יש בידיהם פחות "חומר" משקיוו - גם בכמות וגם באיכות ה"ניקיון" שלו. מסקנה: להלכה יוכלו להפוך די חומר לפצצה אחת במהלך שנה אחת של הרצת הסרכזות ללא הפסקה, בלא אף תקלה, אך בפועל, זו בינתיים משימה מסובכת מדי בשבילם.
3. בצד הקשיים במסלול האורניום המועשר, יש לאיראנים בעיות חמורות גם במסלול החלופי בדרך לנשק גרעיני: מסלול הפלוטוניום, כור המים הכבדים שהם בונים באראק עודנו רחוק מסיומו, ויידרש עוד זמן ניכר להפעלתו.
4. במסלול השלישי והפחות מסוכן שהם מבקשים ללכת בו - כור המים הקלים שבונים עבורם הרוסים בבושהר - יש עיכובים נמשכים. הרוסים "גוררים רגליים" ואינם עומדים כבר שנים אחדות בהבטחותיהם לאיראנים. בטהראן רוגזים על הדשדוש וערים לעובדה, שהרוסים מכרו להם כור מיושן, "צ'רנוביל" עתיר סיבוכים, שגם כאשר יופעל הכור יצטרכו האיראנים להפר באופן בוטה את ההסכמים עם הרוסים, כדי לנסות לשלוף ממנו בהדרגה "חומר" צבאי.
5. אין שום עדות - לפחות לא במידע הבלתי מסווג, שתעיד כי האיראנים יודעים לבנות ראש-חץ גרעיני לטילים שלהם, ובמיוחד ל"שיהאב-3". בניית פצצה שתשוגר באמצעות טיל היא עניין מסובך ביותר, קוריאה הצפונית, למשל, לא התקרבה אפילו ליכולת טכנולוגית כזו. ועוד, חיל האוויר האיראני מצויד במטוסי-קרב מיושנים - "מיג 29" ו"סוחוי 24" - שאינם מותאמים למשימה אטומית.
6. בהתחשב בנתונים אלה ניטש בצמרת המהפכה האסלאמית ויכוח מר: האם אפשר להגיע לפצצה בפרק זמן סביר? ואם לא - האם כדאי לשלם את המחיר הגבוה שיגבו הסנקציות והבידוד הבינלאומי? האיראנים מודאגים מן הדעיכה של תעשיית הנפט שלהם, המהווה 80% מהכנסות המדינה, וברור שם לכולם, כי בלא השקעות וטכנולוגיה מן המערב למודרניזציה של משק האנרגיה האיראני - היא צפויה לאבד שיעור ניכר מכושר הייצור שלה עם השלכות דרמטיות על המצב הכלכלי מבית. אין סימן, שהמאבק הפנימי הזה בטהארן כבר הגיע לנקודת הכרעה. אין גם שום ודאות, שאחמדינג'אד ייבחר שוב לנשיאות ב-2009.
7. אין לשלול אפשרות, שאיראן תחפש לסגור "עסקה" עם המעצמות, על יסוד "חבילת הגזרים" שהציעו לה ארה"ב, צרפת, בריטניה, גרמניה, רוסיה וסין. בלב העסקה - הקפאת סנקציות נגד הקפאת ההעשרה, או לחלופין כינון קונסורציום בינלאומי, שייקח לידיו את האחריות להמשך ההעשרה על אדמת איראן. הרווח מעסקה כזו יהיה עצום: הכרה באיראן כשחקן בכיר באזור, חסינות למשטר, ושפע תוכניות סיוע נדיבות.
8. אם תלך איראן בחודשים הקרובים לעסקה - אין פירושו שהיא זנחה את התיאבון האטומי שלה. היא תמשיך, מן הסתם בזהירות, בתוכנית האטומית החשאית שלה, בתקווה להדביק את הפיגור בתוך כמה שנים.
9. שיקול מרכזי בטהראן: האיום הערבי להעמיד פצצה "סונית" מול פצצה "פרסית שיעית". לסעודיה יש כבר עשר שנים "הבנות" בתחום זה עם פקיסטאן, ומצרים מחדשת עתה, כמובן "לצורכי שלום", את התוכנית הגרעינית שלה שהנשיא סאדאת קבר בשנות ה-80. האיראנים מבינים, שאם ישיגו פצצה - גם שכניהם הקרובים יותר מישראל יחתרו ליעד הזה. והתסריט הזה - אינו קוסם להם!
10. בשורה התחתונה: איראן של היום רוצה להיות "האח הגדול" בסביבתה. ממש כמו השאה, ואין זה בהכרח משנה לה עם או בלי הפצצה.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של ערוץ 2
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.