בבנייני מגורים רבים בארץ רואים לא פעם מאפיינים שחוזרים על עצמם: מרפסות "קופצות" ("בזיג-זג"), קומת עמודים, משולשים בחזיתות שנותרו ממה שפעם נועד להחזיק גגונים, קצת אבן בבניין שכולו טיח, מעין מוזאיקה שחלקיה נושרים עם השנים, והרבה שימוש בחומרים זולים.
אייקון ישראלי: לדברי האדריכל דרור גרשון, מה שמאפיין את בנייני המגורים הישראליים זה העדר שפה, הרבה צורות בנייה ומאפיינים שנובעים מצרכים ולא מתכנון של צורה או משפה ברורה.
המרפסות ה"קופצות" נכפו עלינו בעבר כהכרח תכנוני במטרה להתגבר על בעיה קודמת של סגירת מרפסות על-ידי אלומיניום ותריסים שכיערו את הבניינים. הצרה היא שהמרפסות ב"זיג-זג" יצרו ארכיטקטורה מגוחכת וגם די מכוערת.
מאפיין נוסף הוא בניינים על קומת עמודים, שהרבה פעמים הפכו יעד לאחסון, לחניה, לבלוני גז, הזנחה ושאר דברים שהחטיאו את המטרה הראשונית של שטח ציבורי לבניין. לדברי גרשון, בהרבה בניינים רואים מעין הדבקה של צורות אקראיות ללא שפה ברורה, 'התפרעות' שלא נובעת מתוך תכנון, אלא כתוצר לוואי של הצרכים.
כך למשל, ניתן לראות הרבה עמודים ומסגרות שבאו מתוך צורך להחזיק את המרפסות. דוגמה נוספת היא מעין משולשים בחזית הבניין שנותרו בצורה דו ממדית בחזית הבניין.
בעצם, לדעת גרשון, מדובר על סוג של תת-תרבות שמאפיינת בעיקר בנייני מגורים בארץ, גם בבנייה החדשה. ניתן לדבריו לראות זאת בבנייה החדשה בראשון לציון מערב ובנתניה מזרח.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
