הלקוח הקשה ביותר

מעצב פנים מספר: "עיצוב הבית שלי עצמי הוא העבודה היחידה שאי פעם התחלתי וגיליתי שאין לי שום רעיונות ושום השראה. כמעט הגעתי למצב שבו העתקתי משהו שעשיתי לאחרונה ללקוח - פשוט לא יכולתי לחשוב איפה להתחיל."

מעצבת אחרת מתוודה שהיא חשבה אפילו לבקש מקולגה לעצב את ביתה כדי שתהיה לה גישה רחבת יריעה ומישהו שאותו תוכל להאשים אם הכל ישתבש.

"אתה באמת מתחיל בלחשוב 'מה הסגנון שלי?' ואז אתה מבין שיש לך בעצם עשרה סגנונות שונים, אם לא יותר" אומרת ג'ואנה ווד. "יש גם הרבה לחץ לעשות את זה נכון - כשאנשים מבקרים בביתו של מעצב פנים הם תמיד רוצים להציץ בסביבה. אני די גאה בביתי, כך שאני תמיד מטפיחה כריות ומוודאת שהפרחים טריים."

לשים את עצמם במקומם של הלקוחות שלהם, בשילוב עם דרישות מסוימות, העדפות ורתיעות מוזרות, ומגבלות התקציב הברורות, זו חוויה שרוב מעצבי הפנים שהיו אמיצים מספיק להתעמת עם הבתים שלהם לומדים להעריך.

אלכס מיכלין, מחברת פינקטון להשבחת רכוש ועיצוב פנים, מודה שחשש מאוד מעיצוב הבית הפרטי שלו, כיוון שידע שזה חייב להיות מושלם. אבל, בסופו של דבר, הוא גילה שנהנה מההתנסות. "זה נתן לי הזדמנות לנסות כמה דברים שלקוחות לא היו מוכנים לנסות, עכשיו הם יכולים לראות איך הדברים האלה עובדים", הוא אומר. למיכלין הייתה הזדמנות להתנסות בהסתרתו של האביזר החיוני אך הבלתי מושך, מסך הפלאזמה. במקרה זה, הפתרון היה מערכת ששילבה הסוואה של המסך מאחורי תמונה.

מיכלין מודה שהוא משקיע בעיצוב בביתו כדי שיוכל להשתמש בו כדירת תצוגה ולהראות ללקוחות רעיונות ואביזרים חדשים. "לפעמים אני רואה משהו בחנות או במלון ואני חושב: 'אני אנסה את זה בבית ואראה איך זה עובד'".

אבל הסיכון הוא בכך שההתייחסות לבית שלך כאל מעבדה למחקר סגנונות עיצוב פנים יכולה להביא לכך שביתך יהפוך ל"דירה לדוגמא" ולא בית אמיתי. זה יכול להראות מעניין, אבל האם מישהו באמת רוצה לגור שם?

למעצב רבי הייג' יש נקודת מבט שונה מזו של מיכלין ושל מעצבי פנים וארכיטקטים רבים אחרים. הייג' מתאר את ביתו הפרטי כ"אנטי עיצובי" ורוצה שיתקיים מחוץ לעולם העיצוב. "זה לגמרי מגוחך להתייחס לבית שלך כאל אולם תצוגה", הוא אומר.

"עיצוב קשור לכל-כך הרבה דברים, כך שאתה לא יכול פשוט לקחת חדר, למלא אותו בחפצים ולומר 'זה הסגנון שלי'. כדי להגיע לעיצוב טוב אתה אמור לחשוב טוב ולשאול למה הבית משמש. אי אפשר להתייחס אליו כאל רגע שקפא בזמן, דברים משתנים כל הזמן".

פרשנות אישית

ביתו של הייג' בלונדון, כך הוא מספר, הוא "אטליה" (סטודיו), כיוון שהוא מלא על בסיס קבוע ברהיטים ובאביזרים שהוא מנסה. הם מועברים פנימה והחוצה ומאורגנים מחדש כאשר מגיעים פריטים חדשים.

"אנשים שואלים לפעמים אם הם יכולים לבוא לראות את ביתי ולפעמים עיתונאים מבקשים לכתוב עליו, אבל אני אומר להם שהוא באמת לא נראה כל-כך יפה, הוא פשוט סובב סביב מי שאני וכיצד חיה המשפחה שלי ברגע נתון זה".

בימים אלה הייג' מעצב את בית משפחתו בפרובאנס שבצרפת ובו הוא נקט בגישה שונה לחלוטין לזה שאימץ כשבנה את ביתו בלונדון. "לבית הזה יש לי לקוחה קשה ותובענית - אשתי", הוא מתבדח. "זה שונה מאוד מביתנו שבלונדון, כיוון שאנחנו מתכננים להגיע לשם רק כמה פעמים בשנה לפרקי זמן קצרים, כך שהרגשתי יותר מנותק ממנו. אני פשוט מקשיב למה שאשתי אומרת שהיא רוצה ואז אני עובד כדי לתת לזה פרשנות".

סדר עדיפויות

בקצה השני של הסקאלה, המעצבת פיונה בראט רואה את כל החוויה של לעבוד עבור עצמך כחיובית מאוד, אפילו שזה לקח לה שנה וחצי להשלים את הפרויקט. "זה לא נמצא גבוה בסדר העדיפויות, כיוון שבניגוד לבתים אחרים, על הבית שלי אני לא מקבלת תשלום", היא אומרת. עם זאת, היה לה מושג ברור של מה שהיא רוצה והיא נהנתה מהרעיון שהיא לא צריכה לתת דיווח לאיש מלבדה.

בעיה אחת הייתה שהיא ידעה יותר מדי. "הייתי מודעת כל הזמן למוצרים חדשים ולמראות חדשים שנכנסים לשוק שבאמת רציתי להשתמש בהם. "כשהבית צולם לאחרונה פתאום נבהלתי מכך שאנשים עומדים לראות מה עשיתי".

למרות זאת, ביתה של בראט שימש כאולם תצוגה ללקוחותיה. לדוגמה, היא יכלה להציג כיסויים לרדיאטור שביקשה שיכינו עבורה מעץ ומזכוכית שחורה, שנראים מאוד מרשימים. אך שבועות ספורים לאחר שהשלימה את הפרויקט, היא כבר הרגישה שהיא מוכנה לשנות אותו.

כמעצבת בעל רקורד של עבודה בעיצוב תעשייתי, ושאחת מעבודותיה המפורסמות היתה עיצוב אכסניית הסקי של ריצ'רד ברנסון בוורביר הכוללת 10 סוויטות, היא אכן העריכה את האפשרות להשתמש בביתה כדי להדגים את כישוריה כמעצבת מגורים. בראט אומרת שהרגישה לחץ מסוים ליצור משהו שיהיה עכשווי אבל יחד עם זאת גם בסגנון שלה, שכולל לעיתים קרובות אלמנטים של מותרות מסורתיות שנבחרו יחד עם פריטים קלאסיים.

"אני מניחה שאני בת מזל בכך שאני, מטבעי, מסודרת בצורה קיצונית וקפדנית בנושא החזרת דברים למקום. אפילו המלתחה שלי מסודרת על-פי צבעים", היא אומרת. "אבל זה אפשר לי להראות ללקוחות כמה רעיונות אחסון כיוון שזה משהו שהם תמיד מתעניינים בו".

לומדים מטעויות

כשלואיג'י אספוסיטו, המנהל היצירתי של יזמית הקרקעות קאסה פורמה, התחיל לחשוב על בית משלו הוא היה המום במקצת. "חשבתי שאצטרך להכניס כל גאדג'ט וכל סוג של מותרות, כולל מוזאיקות ושיש, כדי להראות ללקוחות מה אני יכול לעשות. אבל אז הבנתי שאני לא אוכל לחיות בצורה כזאת ושהם לא יצפו ממני לעשות זאת. בסופו של דבר יצרתי משהו הרבה יותר רגוע", הוא אומר. "אתה לומד גם מטעויות. יש לי חדר אמבטיה יפהפה שכולו שחור וזהב אבל זה קשה לשמור עליו נקי. אני שמח שעשיתי זאת קודם כל בביתי מאשר אם הייתי עושה זאת בבית של לקוח".

לווד יש חוויה דומה: "התנסיתי בבטון, כשהרעיון היה ליצור עליו תבניות מורכבות, אבל זה יצא נורא. אני רק שמחה שזה קרה בבית שלי ולא של לקוח". אך ניסיונות אחרים במוצרים חדשים היו מוצלחים יותר. "בחדר האוכל שלי ניסיתי טפט בסגנון ג'קובי שהיה באורך 120 סנטימטר עם טקסטורה של פשתן. זה היה סיכון, אבל, למעשה, זה נראה נהדר כך שעכשיו אני הולכת לגלגל את זה החוצה ללקוחות".

המפתח לעיצוב הבית הפרטי שלך כמעצב פנים הוא להתייחס אליו כמו אל פרויקט עבור לקוח, אומרת ג'ואנה ווד. "עיצבתי את הבית החדש שלי בשמונה שבועות ונצמדתי לתקציב".

להזדהות עם הלקוח

נינה קמפבל מעצבת מחדש את ביתה בכל חמש או שש שנים ומאמינה שהעדכונים השוטפים מזכירים לה את החוויה שעוברים הלקוחות שלה בכל פעם שהיא יוצרת בית עבורם. רעש, אבק ודאגות הם אולי לא כיף גדול, אבל קמפבל מאמינה שהם מסייעים לה להזדהות עם המתחים שהלקוחות חווים.

"זה גם נותן לך הזדמנות לעבוד עם מעצבים חדשים ועם בעלי מקצוע לפני שאת משתמשת בהם אצל לקוחות", היא אומרת. "בביתי הנוכחי יש לי קיר של זכוכית מפוצצת מחליקה במסגרת ברונזה. יצר אותה מעצב בשם גולאום סאלבורג שאיתו רציתי לעבוד כבר זמן רב".

אבל מתוך הניסיון הזה היא למדה טריק אחד - היא לא מלווה לקוחות בזמן שהם מסיירים בביתה. "זה הרבה יותר קל עבורם אם מישהו אחר מהמשרד לוקח אותם לסיבוב, אז הם לא מרגישים לחץ גדול להיות נחמדים. אם הם באמת חושבים שמשהו שאתה, כמעצב פנים, עשית לבית שלך הוא מזעזע, הם יכולים לומר זאת". **