חיסון נגד צרעת

בדרך כלל מפנים אצלנו מבט חטוף לעבר סוריה רק כשהדברים נוגעים בנו, במישרין. בין בענייני משא-ומתן ובין בתחום הצבאי. לבד מאלה, ישראל בוחרת באדישות. מה שמתרחש בתוך סוריה מעניין כקליפת השום. רק אם שוב תתבדר ברוח שמלתה של אסמה, רעייתו של בשאר, ויתגלו תחתוניה, תזכה שכנתנו הצפון-מזרחית לשימת לב. לסורים, אגב, נוח מאוד שהם מסוגלים לעורר אצלנו סקרנות באמצעות שיחזור מעשיות בפרשת אלי כהן ז"ל, בעוד מה שקורה בביתם פנימה פשוט אינו "מזיז" לנו.

בכמה שורות ננסה, אפוא, לתקן משהו.

בסוריה מתנהל זה שבועות רבים מסע שיטתי להשתקת כל מבקריו של בשאר. הוא מחייך לסרקוזי מול המצלמות וחובט באלה כבדה במתנגדיו בלילות. קרוב ל-200 - וזו הערכה בלבד, לא מנין מדויק - מפעילי ארגוני זכויות האדם - עסקנים במפלגות המיעוט הכורדי ותומכי "הצהרת דמשק" למען שינוי המשטר לדמוקרטי - נעצרו. במקרים רבים פשוט נחטפו האנשים מבתיהם, בלא שתימסר הודעה כלשהי, ורק כעבור שבועות דווח ביובש כי הובאו בפני שופט צבאי להארכת מעצר. מנהיג "מפגלת השמאל הכורדי", מוחמד מוסא, פשוט חוסל ממארב לפני ימים ספורים.

"האביב של דמשק", תקוות השווא שליוותה את ימיו הראשונים של בשאר אסד בנשיאות, נבל זה מכבר. עכשיו מתנדפים גם הזיכרונות מאז, וצינה מצמררת אוחזת בכל מי שהעז להביע דעה שאינה נוחה לשלטונות. "האביב" המדומה התהפך לעונת סגריר אין-סופית. בשאר חזר והיה, כדברי אחד ממבקריו, מנשיא המדינה לראש המשטר.

השיטה הנוהגת שם כעת משמעה, שחלק מן העצורים נידונים למאסרים ממושכים, ורבים אחרים מוצאים עצמם בתוך "דלת מסתובבת", היינו: נעצרים לכמה ימים ומשתחררים, וחוזר חלילה. לשירותי הביטחון והמודיעין הסוריים, השרויים ביריבות מתוחה ביניהם, ניתנה יד חופשית לביצוע הטרדות ומעצרים. אבל ההוראה מגבוה היא להיזהר שלא להצית תבערה גדולה מדי, נוסח מהומות הדמים בעיר הכורדית העיקרית, קמישלי, במרץ 2004. לפיכך, יש מרחב פעילות מסוים, אם גם מצומצם, לחוגי האופוזיציה - להפיץ בלילות כרוזים; להדביק עלונים מחתרתיים על עמודי חשמל ולוחות מודעות; ופה ושם גם לפרסם עצומות.

כשמתחוללת התפרצות אלימה, כמו המרד בכלא סידנאיה בחודש שעבר, מטילים השלטונות איפול גמור ויורים לתוך התגודדות האסירים. כשניסו צעירים כורדים להפגין במחאה על מעצרו של פעיל חשוב, משעל תמו שמו, נשלחו שוטרים לפיזור ההתקהלות בתוך דקות.

ברקע: משפחת אסד ומקורביה עסוקים במרץ בהפרטת חברות ומפעילים ציבוריים לידי שותפויות המנוהלות בידי ראמי מחלוף, בן דודו של אסד מצד אמו. המשק הכאילו-סוציאליסטי של מפלגת הבעת, השקועה זה מכבר בתרדמת, עובר תהליך של השתנות למערכת של מונופולים משפחתיים. סוריה כולה עוקבת אחר "ההפרטה" הזו, בעוד האזרחים סובלים מאינפלציה בשיעור של לפחות 32% (!) בשנה. ומעל לראשיהם מרחפת הוודאות, שסוריה תחזור להיות מדינה מייבאת נפט בתוך שנה-שנתיים לכל היותר. עידן הזהב הקצר של הכנסות משדות הנפט הצנועים של דיר-א-זור מגיע לסיומו, וקופת המדינה תתכווץ מאוד.

אישים סוריים רבים - לא רק פעילי אופוזיציה, אלא גם אנשי ממשל בכירים לשעבר - יוצאים בשנים האחרונות מרצונם לגלות. הם בדרך כלל שותקים מפחד התנקשויות ונקמה, אבל בשיחות פרטיות משמיעים הערכות דומות: בשאר אסד מעמיד פנים. כמי שעלה בידו לשבור את המצור הבינלאומי עליו (בעזרת אולמרט והצרפתים); כמי שחוזר וכובש את הפטרונות בלבנון, אחרי שצבאו אולץ לסגת משם ב-2005; כמי שהימר נכון כאשר קשר את גורלו בעתיד השאפתנות האיראנית. אבל, הם מדגישים, לאמתו של דבר הוא חש במצוקה הולכת ומתגברת. איראן אינה מסוגלת לסבסד אותו, סעודיה ושאר מדינות המפרץ אינן רוצות לחזק אותו, גם כשיש לא מעט השקעות של הסקטור הפרטי המפרצי באתרי התיירות בסוריה. סעודיה לא תיתן לו נשק "שובר שוויון", שכן אפילו ולדימיר פוטין אינו רואה בו שותף ראוי (ואפילו לא טרח להיפגש עמו בביקורו של בשאר ברוסיה, אם כי הקפיד להקדיש זמן לעבדאללה מירדן).

וכך, רוכשים בני משפחת אסד את הקרקעות לאורך הכביש הראשי מדמשק לקונייטרה בואכה הגולן. הם משתלטים על חברת הטלפון הסלולרי הגדולה במדינה ומקנחים בבנקים ובחברות ביטוח. בחודשים הקרובים ישלימו את סילוק שרידי ההנהגה הוותיקה, עוזריו של אסד האב. סגן הנשיא פארוק א-שרע כבר החל לארוז. מולנו נמצא שם משפחה שיש לה מדינה. חבורת גיסים, דודנים ומקורבים בדבוקה כאילו-מלכותית, כשגיצי התסיסה מלמטה ניתזים מכל עבר. "מלוכפובליקה" מכנים זאת בעולם הערבי, בעקבות מטבע הלשון של סעד-א-דין אבראהים, שבעצמו נזרק ממצרים לגלות.

בצמרת ה"מלוכפובליקה" הזו מתנהלים קרבות אכזריים. חיסולו של מוחמד סולימאן בווילה שלו בטרטוס היה רק עדות למאבק על נתחי השררה. הקצין, שמשרדו שכן בצמוד ללשכתו של הנשיא, הוצא להורג באישון לילה בידי אקדוחנים-מטעם, כשרעייתו וילדיו שומעים את קולות הירי מן החדר שבו נכלאו.

בנסיבות כאלו חרד אסד לשמור מכל משמר על ערוץ השיחות הבלתי-ישירות עם ישראל. מבחינתו נתן לו אולמרט חיסון נגד צרעת, שהרי אלמלא המשא-ומתן באנקרה - היה אסד מתקרב למעמד של מצורע בינלאומי. לכן נבהלו בדמשק כשהסתבר שהשיחות לא יוכלו להתחדש השבוע, בגין התפטרותו של יורם טרובוביץ'. אישים סוריים הרימו טלפונים עצבניים לגורמים שיש להם קשרים טובים בירושלים, כדי להביע מחאה ודאגה. עד כדי כך חשובה לאסד תעודת ההכשר הישראלית.

בפולמוס המתנהל אצלנו על תועלת כדאיותו של שלום עכשיו עם הסורים, כדאי לזכור מהי סוריה דהיום, כיצד היא נראית מבפנים ולא רק דרך חלון הראווה הדיפלומטי. *

הכותב הוא פרשן לענייני ערבים של ערוץ 2