"הפלסטינים חייבים להיות מוכנים ללא פחות מאשר קרב אסטרטגי סופי ומכריע עם ישראל, אסור להם להירתע בגלל ניסיון העבר ומוטב להם להביט קדימה בתקווה... יש לפלסטינים יותר קלפים מאשר הם משערים - ולישראל יש פחות. בטווח הארוך יש תועלת מוגבלת בכוחה הצבאי של ישראל ואם נשחק נכון בקלפים שבידינו הכוח הצבאי הזה עשוי להפוך למעמסה. ישראל טועה בהניחה שככל שהמאבק יימשך - כך יגדלו ההזדמנויות האסטרטגיות שלרשותה. המצב הוא בדיוק הפוך".
דברים כדרבנות אלה חותמים מסמך טרי בן כ-60 עמודים תחת הכותרת: "האופציות האסטרטגיות הפלסטיניות לסיום הכיבוש הישראלי". המסמך נכתב בעקבות שורה של סדנאות ללא פרסום במסגרת "קבוצת אוקספורד", שבה השתתפו אישים פלסטיניים מן השטחים והפזורה, רובם מחוגי הפתח. ביניהם: ג'יבריל רג'וב, עבד אל-קאדר - בנו של פייסל חוסייני, שרים לשעבר ברשות הפלסטינית, אקדמאים בולטים ואנשי מכוני מחקר.
מטרת המסמך הזה היתה לגבש שיטה להחזיר את היוזמה לידיים פלסטיניות לקראת הכישלון הצפוי של "תהליך אנאפוליס". אחת לאחת בחנו כ-30 המשתתפים את הדרכים הפתוחות בפני שני הצדדים נוכח כישלון בהשגת הסדר קבע. ישראל תוכל לנסות להאריך את המשא-ומתן; לנסות לכונן מדינה פלסטינית "זמנית" בקווים מכווצים; לפעול להתנתקות גם מחלקים גדולים בגדה המערבית; או לפתות את מצרים ואת ירדן לקחת אחריות. את כל המגמות האלה - ידחו הפלסטינים על הסף. יתרה מזאת, לדעת המחברים, יש בידם גם להכשיל את כולן.
כיצד?
המסמך מציג תוכנית פעולה שזו תמציתה: הפלסטינים יאיימו "למשוך מן השולחן" את עמדתם (מאז 1988), הגורסת הסדר באמצעות משא-ומתן. לאמור: ביטול ההכרה בישראל. שנית, הם מציעים "לכונן מחדש" את הרשות הפלסטינית באופן שבמקום לחסוך מישראל לשאת במחיר הכיבוש - תהיה זו רשות של "התנגדות", היינו: של מרי ואינתיפאדה. את "רשות המאבק" המחודשת הזו צריך להשתית על פשרה בין פת"ח לחמאס, ותפקידה יהיה "להעלות את מחיר המשך הכיבוש". במילים אחרות: שילוב של טרור ומרי אזרחי למיניהם.
רה-אוריינטציה פלסטינית כזו, מבטיחים החותמים, תציב את ישראל בפני מצב קשה יותר מאשר אילו קיבלה את תנאי הפלסטינים להסכם סופי על-פי נוסחת "שתי המדינות". ישראל תעמוד בפני אומה החוזרת למאבק אלים ומציגה את המערכה כתוצאה של סרבנות ישראלית. "זו אופציה קשה, אך אפשרית", הם כותבים, "וישראל לא תוכל לחסום אותה".
אין זה המסמך היחיד שניסוחו הושלם בימים אלה.
במסמך חדש של מכון איפקר"י בירושלים מסכם ג'ו דה-וואר התייעצויות וראיונות עם מגוון של אישים בשטחים. אף הוא בוחן את החלופות האפשריות השונות, לרבות תפנית פלסטינית לעבר תביעה להסדר המבוסס על מדינה אחת משותפת, על כל הכרוך בזה. ההמלצה של מסמך זה היא, שהפלסטינים יעברו לנהל מה שנוסח כ"מערכה מתואמת היטב, לא אלימה" למען מדינה משלהם. בכוונתם לבאר בקרוב בהרחבה כיצד בדיוק אמור קמפיין כזה להתנהל.
מסמך שלישי מבוסס על סדנאות שהתקיימו הקיץ במלונות במזרח-ירושלים וסוכמו על-ידי המכון הפלסטיני "מביאים שלום ביחד", שבראשות וליד סאלם. גם במסגרת זו נבדקו האופציות השונות הפתוחות בפני הפלסטינים, לרבות התמדה ב"תהדיאה" (הפוגה) והרחבתה לגדה המערבית, או הכרזת עצמאות חד-צדדית. את המסקנות ניסח עיתונאי בעל-מוניטין, עטא קיימרי:
"הפלסטינים מפולגים, חלשים ומובסים... לא הליגה הערבית ולא הקהילה הבינלאומית מוכנים לקרבנות של ממש למענם (כמו שיגור כוחות להילחם בחמאס בעזה)... על הפלסטינים להנמיך ציפיות מן המשא-ומתן ולהתמקד לחלופין בחתירה ליעדים יותר מציאותיים. האופציה העדיפה היא לגשר על הקרע בין פת"ח לחמאס ואז להסכים להסדרים זמניים: כמו הסכם זמני על התנתקות בגדה שישדרג את הסטטוס של השטח והאזרחים של פלסטין...".
במילים אחרות: ההמלצה היא לחפש הסדר ביניים - משהו בנוסח מדינה בגבולות זמניים - או, בכל מקרה, הסדר שהוא פחות משלום ונחות מהסדר קבע.
שלושת המסמכים האלה מתארים יפה את טלטלת ההתחבטות בצד השני. את ההתלבטות בין אינתיפאדה מסוג שעוד לא ראינו, כזו שהשלטון עומד בגלוי בראשה, לבין חתירה להסדר כלשהו ויהי מה. כרגע, נכון, זהו בעיקרו של דבר שיח של אינטלקטואלים. אבל, לטעמי, הוא משקף עד כמה רגיש ונפיץ מצב הרוח הנוכחי בשטחים. טועה מי שמשלה את עצמו, כי הסטטוס-קוו יכול להתארך למשך שנים רבות.
בהערת אגב מותר, אולי, לומר שבקרב הפלסטינים מתנהל עכשיו דיון יותר רציני, יותר ערני ויותר עניני, באשר לכברת הדרך הבאה מאשר אצלנו. אחד מהוגי הדעות הבולטים ביותר שלהם, אחמד חאלידי מלונדון, למשל, הסביר באחרונה בהרצאה פתוחה באוניברסיטת ג'ורג'טאון כי עניינה העיקרי של התנועה הלאומית הפלסטינית הוא בעצם בעצמאות ולאו דווקא בריבונות. כלומר: סיום הכיבוש אינו בהכרח הפרוזדור למדינה. כל מי שמכיר את מקומו של חאלידי בהוויה הפוליטית הפלסטינית מאז ימי ערפאת, יבין שזוהי אמירה טעונה מאין כמוה. לאוזניים ישראליות האבחנה בין "עצמאות" ל"ריבונות" נשמעת עמומה ובלתי-אפשרית. לא כך בצד השני. שם כבר עוסקים אנשי הרוח - עדין לא העסקנים - בגיבוש הערכים והסיסמאות לשלב שאחרי אולמרט ואבו-מאזן.
אם כך זכרו היטב: "רשות של התנגדות", "מערכה לא אלימה", "שדרוג סטטוס", "עצמאות" שאין עמה "ריבונות" - זהו עולם המושגים העומד בשער. *
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של ערוץ 2
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.