רק במקרה עברתי כאן

1. בואו נניח לרגע שאבי לוזון צודק. בואו נגייס את כל הטוב שיש לנו לתת לזולת בימים הנוראים שבין כסה לעשור ונאמין ללוזון שטוען לא שמתי ולא בגדתי, או לפחות "לא קיללתי". טענת ההגנה, שהביאה לפסק הדין השערורייתי וזיכתה את לוזון מחמת הספק בפרשה של העלבת שופט במשחק נוער, היתה שלכל הגברים במשפחת לוזון, יש לכאורה קול דומה, ואולי שגה השופט בכך שייחס את הקללות דווקא ליו"ר המכובד של ההתאחדות לכדורגל...

בואו ונניח לרגע שלוזון צודק. הוא לא קילל. הוא בסך הכל עמד בחבורה של גברים, בני משפחתו, שגידפו את השופט, אבל לוזון לא פצה את פיו, ורק העובדה שעמד ביניהם, הכתימה גם אותו באשמת ניבול הפה של קרוב משפחה אחר: אח, אולי אחיין, אולי בן דוד, לך תדע: משפחה גדולה יש ללוזונים, בלי עין הרע, ולכולם אותו טנור צרוד שברגעי לחץ עולה למעין מצו-סופרן היסטרי.

אז נניח שלוזון לא קילל, אלא היה שם במקרה. הבעיה היא שהוא תמיד שם במקרה: במקרה טוען שהשופטים מקפחים את מכבי פתח תקווה; במקרה מוביל החלטה שערורייתית (לא הוא אישית כמובן, אלא בידי שליחי-מצווה שכידוע אינם ניזוקים) בעונה הקודמת, החלטה שמנעה ניצחון טכני כמעט מובן מאליו לזכות מכבי הרצליה, אחרי שאוהדי בית"ר ירושלים פוצצו את מה שאמור היה להיות משחק ההכתרה שלהם; לוזון במקרה היה בקרבת מקום כשאחיו עמוס, סטר, או אולי סתם נתן "צ'פחה ידידותית" (כטענתו) לאלי דריקס, כשהאחרון שימש כמנכ"ל מכבי תל אביב; לוזון גם במקרה עמד שם ליד הגדר בשכונת התקווה כשבדיוק החלה תיגרה עם אוהד בני-יהודה... שבמהלכה הוכיח היושב ראש (אז עדיין רק של מכבי פתח תקווה) שלמרות שהוא מכלה את ימיו בעבודה משרדית, הרי שכוחו עדיין במותניו.

אני לא אומר חלילה שלוזון הוא עבריין. חס וחלילה. רק שכאשר בכל פעם נדמה לך שהדבר הזה שהולך כברווז ומשמיע קולות של ברווז, הוא אכן ברווז, אין לך אלא להאשים את ההיקש המוטעה שלך. לוזון לא אשם בכלום! הוא רק היה שם במקרה, הוא רק הזיז את השפתיים, אבל קול אחר בקע מימינו או משמאלו, ובכלל, הוא הרי התנתק כבר ממכבי פתח תקווה, כך שגם אם הוא מקלל, הוא מקלל כאוהד, לא כיושב ראש! הבדל של שמיים וארץ.
אלא שכרגיל, הנטייה היא להתמקד באיש ולשכוח מהאישיו. והאישיו הוא השתלטותם של הלוזונים באשר הם, על הכדורגל הישראלי.

אני לא רוצה להתמם: כמעט בכל מקום בעולם, כדורגל-מרמת השחקנים ועד לרמת יושבי הראש, מתחכך בשולי החברה. אבל התאחדויות כדורגל חפצות חיים, מבינות שאפילו עם התדמית הזאת, הכמעט מובנית במשחק, ואולי דווקא בגללה, מוטב שבראש המערכת, יעמדו כמה אנשים מכובדים, שינתבו גם את הערס האנגלי או הגרמני המצוי, לתוך מראית עין לפחות של התנהלות ספורטיבית מכובדת. בלי ניבולי פה, בלי אלימות. כשאתה מחזר אחרי תקציב תרבות הפנאי של המעמד הבינוני, אתה חייב לשדר מראית עין של מהוגנות.

בישראל, כך נדמה, לא הפנימו את הנורמות הראויות, ולא רק בכדורגל. לוזון יכול לברבר עד מחר על תוכניות שיווק גרנדיוזיות לכדורגל הישראלי, אבל הוא שוכח שבסופו של דבר קהל היעד שלהן הוא הקהל שלו הוא בז: היסטורית, מעמדית, חברתית. בעולם של לוזון אין מקום למעמד בינוני. יש בו חיילים וראשי ארגונים, יש בו מתעשרים חדשים ואוכלי לחם החסד שלהם.

לא צריך להיתמם בשנית: לוזון לא המציא כלום. אצל גברי לוי ואיצ'ה מנחם הסתובבו כל מיני טיפוסים מפוקפקים ליד שחקני הנבחרת והבטיחו להם סטיפות של דולרים ואירוח חינם בווגאס, אם רק ימשיכו לעשות כבוד לאלו המבקשים לגיטימציה. אבל הם לפחות לא עשו את כל זה מהמקפצה. מישהו יכול לדמיין את איצ'ה מנחם למשל, עומד בתוך חבורה של גברים, בני משפחה, שמקללת את השופט ואחר כך טוען שאולי מישהו מבני משפחתו קילל, ובכלל ש "לכל הגברים במשפחת מנחם יש קול דומה"?

לוזון רשאי לטעון שהוא לפחות לא צבוע: מה שאתה רואה, זה בדיוק מה שאתה מקבל. הבעיה היא שלפעמים יש הבדל בין צביעות לבין מראית עין, ומיושב ראש ההתאחדות לכדורגל צריך בהחלט לצפות שיידע להפגין ולו רק מראית עין של התנהלות מכובדת. כי אם הוא, העומד בראש הפירמידה, נמצא שם רק במקרה, בכל אותם האירועים המכוערים שתוארו לעיל, מה יגיד השחקן ש "רק במקרה" התארח אצל העבריין שמנהל גם את סוכנות ההימורים הלא חוקית? מה יגיד יושב הראש, שלגמרי במקרה נעזר קצת בכספים ממקור מפוקפק? מה יגיד האוהד, שרק במקרה כמובן, עמד ליד משליך החזיז?

2. לכבוד יום-הכיפורים, הנה חמישה מהחטאים הבולטים של הספורט הישראל בשנה שעברה:

* לקפיצה של בנאדו שכשנודע על זהות היריבה של בית"ר ירושלים במוקדמות ליגת האלופות, אפשר לצרף גם את ההבטחה של אבי לוזון לפיה ישראל תהיה במונדיאל, שהרי מי הן יוון ושווייץ. אבל לפחות לאחרון עומדת עדיין העובדה שנבחרת ישראל עודנה בתמונת-הסיכויים. האם יש טוב מכך כדי לבטא את חטא היוהרה?

* היתממות אינה בגדר חטא, אלא רק כאשר היא הופכת לטקטיקה: נמאס כבר לשמוע ממיקי דורסמן, נסיך הגאות והשפל של הכדורסל בישראל על כך ש "אף אחד לא הרים אליו טלפון כדי לעזור". רוצה לפרוש בשיא? זכותך. אבל מספיק לעשות מאיתנו טיפשים, בפעם הבא שירים הוא את הטלפון ויפסיק להתבכיין.

* גם הפסד אינו בגדר חטא, אבל בכיינות דווקא כן - הרשימה ארוכה: שחר פאר, גיא סטריק ומעל כולם: אריק זאבי. קשה לגנות את זאבי, איש טוב, חביב וספורטאי מצטיין. אבל החוק הראשון בספורט קובע שאתה טוב כמו המשחק, או הקרב האחרון שלך, ומה שנותר מהקריירה הארוכה של זאבי הן בעיקר הדמעות.

* אילו בזבוז כספי ציבור היה חטא, הרי שכמעט לא היה איש ציבור שהיה נותר נקי, ובכל זאת, שתי דוגמאות בלטו השנה מעל ומעבר: ספורטאי סגל היהלום, שנהנו מהשקעה חסרת תקדים והוכיחו שכנראה ישראלים יודעים להצליח רק כשהם עם הגב אל הקיר. וגם ראלב מג'אדלה, האיש שלנו בבייג'ין שפה איחר לטקס הנפת הדגל, שם טעה במניין השנים לטבח במינכן, והכל לתפארת מדינת ישראל, ובעיקר על חשבונה.

* הלבנת פני חבר ברבים, כמוה כשפיכות דמים. חבל שארקדי גאידמק, שמרבה להפציץ אותנו במוטיבים של חוכמה יהודית, לא הפנים את הכלל הזה כשעלב בשמעון גרשון אל מול המצלמה. זכותו המלאה של גאידמק לקלל כאוהד, אבל המצלמה תיפקדה כאן על תקן "ברבים". לקרוא לגרשון "אפס" בחדרי חדרים ולעשות כן מול המצלמה, מסמל בדיוק את מותרת מראית העין מהצביעות, ע"ע הביקורת על לוזון.