העליון: מי שמבקש לבטל פסק בורר עשוי להידרש להפקיד ערובה

שופט העליון יורם דנציגר ביטל החלטה של השופט עמירם בנימיני, שסבר כי בית המשפט אינו מוסמך לחייב את המבקש להפקיד ערובה במקרה כזה

בית המשפט העליון חייב יהלומן שהגיש בקשה לביטול פסק בורר להפקיד ערובה משמעותית להבטחת ביצוע פסק בורר, במקרה שבקשתו תידחה. העליון ביטל החלטה של השופט ד"ר עמירם בנימיני, שסבר כי בית המשפט אינו מוסמך לחייב את המבקש להפקיד ערובה.

בקשות לביטול פסק בורר נפוצות מאוד ולעיתים ננקטות על-ידי המפסיד כצעד טקטי שנועד לדחות את הקץ. פסק הדין של השופט ד"ר יורם דנציגר אמנם לא קבע כי ברירת המחדל היא שמבקש ביטול פסק בורר יחויב להפקיד ערובה, אולם נראה שהוא מסיט את נקודת האיזון בין זכותו של הזוכה בבוררות לבין זכות הגישה לערכאות, לטובת הראשון.

במקרה זה חייב הבורר, השופט בדימוס אמנון סטרשנוב, את היהלומן עידו איצקוביץ, וחברת I.D.O Diamonds שבבעלותו, לשלם כ-3.3 מיליון דולר לחברת פי.די.די יהלומים ומנהליה, יוני צרויה ואבנר שנור. איצקוביץ ביקש לבטל את פסק הבורר, בנימוק שהבורר הכריע "לפי נטיית ליבו" ותוך סטייה מהותית מדיני החוזים הישראלים.

באמצעות עוה"ד גיא גיסין, יואל פרייליך וניר חזן ממשרד גיסין ושות', ביקשה פי.די.די לחייבו בהפקדת ערובה, אך השופט בנימיני קבע כי "אין בסיס לבקשה לחייב בעל דין המבקש ביטול פסק בורר להפקיד ערובה... כתנאי לדיון בבקשה". פי.די.די ערערה לעליון, והשופטים דנציגר, מרים נאור ואסתר חיות קיבלו את הערעור.

דנציגר קבע כי המקור החוקי לחיוב בערובה כתנאי לדיון בבקשת הביטול הוא סעיף 29 לחוק הבוררות, הקובע כי "משהוגשה בקשה לאישור פסק בוררות או לביטולו, רשאי בית המשפט להורות על... מתן ערובה למילוי פסק הבוררות". לדבריו, לא פעם נעשה שימוש בסעיף זה כדי לחייב בערובה.

דנציגר חידש עוד כשקיבל את טענת המבקשים לפיה "בנסיבות העניין, כאשר הם אוחזים בידיהם פסק בוררות לטובתם, מאזן השיקולים עומד לטובתם מלכתחילה, ועל המשיבים מוטל הנטל להוכיח את סיכויי הצלחתם לבטל את פסק הבוררות".

מאחר שבמקרה זה סיכויי בקשת הביטול אינם גבוהים ומבקשי הביטול גרים ועובדים בלאס וגאס שבארה"ב, הם חויבו להפקיד ערובה בסך מיליון דולר. (רע"א 7592/08).