תמונות חיפאיות

אמש (ג'), לעת ערב, ננעל פסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה. באוהל הגדול, שידע בשבוע החולף מסיבות קוקטייל עמוסות משתתפים, הנוכחות הייתה דלה, לא ממש מכבדת: למעלה ממחצית מהכיסאות היו ריקים. אין זה מעמד ההולם את פסטיבל הסרטים הטוב ביותר בישראל, שמשך השנה כ-200 אלף צופים. הקהל המועט שהתקבץ במרכז האוהל, לפחות זכה לצפות בטקס מכובד, רב רושם ולפרקים מרגש, שבו הוכתרו הסרטים והיוצרים הזוכים: פרס "עוגן הזהב", לסרט המצטיין ממדינות אגן הים התיכון, הוענק לסרט "שלושה קופים" של בילג' סיילן הטורקי. בפרס "הסרט של המחר" של תא מבקרי הקולנוע הבינלאומי ("פיפרסקי") זכה "המדבר שבפנים", סרטו המופתי של הבמאי הספרדי רודריגו פלא.

בפרס על דרמת הטלוויזיה הטובה ביותר זכה "זרובבל", הסרט האתיופי הראשון בישראל, של הבמאי שמואל ברו. בפרס עבור הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר זכה, כצפוי, "הגלגול", סרטו של נתי ברץ, שהוא ככל הנראה הסרט הדוקומנטרי הישראלי הטוב ביותר שנעשה עד היום. בפרס הסרט העלילתי הטוב ביותר זכה "שבע דקות בגן עדן" של עמרי גבעון.

ראש בקירות

הסרט המפתיע - ולא לטובה - של הפסטיבל הוא "בין הקירות" של לורן קאנטה, זוכה פרס "דקל הזהב" עבור הסרט הטוב ביותר בפסטיבל קאן 2008. אחרי בחירה ראויה בסרט הרומני "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ושמונה ימים" לזוכה הגדול של קאן אשתקד, נדמה היה כי ההתעלות של השופטים ב-2007 תחזור על עצמה, ומסיבה זו בעיקר, "בין הקירות" של קאנטה המוערך עורר סקרנות רבה. גם הביקורות בארץ הבטיחו חווית צפייה מענגת. מאכזב היה לגלות כי מדובר בסרט סתמי, שבו לא נמצא אלמנט קולנועי אחד המתעלה על הבינוני. סרט שטובים ממנו בהרבה משודרים בערוץ שלו הוא מתאים יותר מכל - הולמרק.

העלילה - סיפורו השגרתי של מורה שמתקשה להשתלט על כיתת לימוד טמפרמנטית ורבת מהגרים, לא מחדשת מאום. יתרה מכך, המכשולים שבהם נתקל גיבורו של קאנטה מדי יום מינוריים לחלוטין. הקשה בהם, הוא סיפור יומו הטוב של מורה ממוצע בישראל. סרטים זרים הטובים מ"בין הקירות" בעשרות מונים מוקרנים בפסטיבל. על חלקם כבר כתבנו, וכמה נוספים הותירו בנו את רשמיהם, ביניהם "הנערה על שפת האגם", דרמת מתח על ילדה שנעלמה ואשר חיפושים אחריה מובילים לגופת בחורה צעירה שנרצחה, ו"תקוע", סרט מתח מקורי, על אחות רחמנייה שהמפלצת ששכנה בה מתעוררת לחיים. זהו סרט שאינו בעל עומק, אך הוא מצליח להעביר דבר או שניים על הטבע האנושי.

הסרט האיטלקי "גומורה" אכזב שלא באשמתו, מעצם הציפייה המוקדמת למצוא בו סרט מאפיה חריף מסר, ברוטאלי ונועז, על המאפיה הנפוליטנית שמהלכת אימים על איטליה של ימינו. אלמלא הציפייה המוקדמת, ההנאה ממנו הייתה ככל הנראה רבה יותר, כיוון שמדובר בקולנוע איכותי ומרשים, ניסיון חדשני ואמנותי לשלב בין סרט עצמאי ריאליסטי על חברה מודרנית שהפשע טבוע בה, לבין מחווה לסרטי המאפיה האמריקניים האיטיים של שנות ה-70 וה-80. סרט טוב אחר, שלהבדיל מ"גומורה" לא זכה לתשומת הלב שלה הוא ראוי, הוא "לב של אש", שלא נרכש להפצה בישראל, על המלחמה על עצמאותה של אריתריאה בתחילת שנות ה-80, על גיוס ילדים וילדות לצבא המהפכה.

בואו נדבר על זה

אירוע הפיצ'ינג, שבו עשרה קולנוענים ישראלים מציגים בפני ראשי קרנות בינלאומיות ובעלי חברות הפקה זרות את תקצירי סרטיהם, אמור להיות תצוגת תכלית המוגשת בצורה יצירתית, מהוקצעת ומהנה. בפועל, הפרזנטציות של מרבית המציגים הוגשו בצורה מסורבלת ומתישה. הטעויות שנעשו בפיצ'ינג של פסטיבל ירושלים האחרון, חזרו על עצמן גם בחיפה, וזאת למרות אווירה לא מאיימת - באולם מואר שבו הקהל יושב סביב שולחנות - מאשר בירושלים, באולם אפלולי ומלחיץ. שוב, אותה המסקנה: יכולת רפרזנטטיבית לקויה הינה נקודת התורפה הבולטת של קולנוענים ישראלים.

עד שמישהו מאנשי תעשיית הקולנוע ירים את הכפפה ויעביר הכשרה לפיצ'ינג, כמה הערות: רצוי לפתוח בתמצות התסריט בשורה אחת. אחר-כך להתרכז בדמות ראשית אחת, לתאר את מאפייני האישיות שלה ולספר את הסיפור מנקודת מבטה. בעיקר רצוי להימנע מאינפורמציה מפורטת. המטרה היא לשקף יכולת לספר סיפור ולמכור רעיון, חזון, לא את סצנה מספר 37. והחשוב ביותר: להגדיר את המסר, להעביר אותו. אם יש כזה.

שני פיצ'ים היו יוצאי דופן: הראשון, של הגר בן אשר, תסריטאית בימאית ושחקנית, שהיטיבה לספר בפשטות וברהיטות - ובקיצור - את עלילת סרטה "הנותנת". השני, סייד קשוע, שהתרגש מאוד, אבל שפע הומור משובח, והמחיש בתשוקה רעיון קולנועי מקורי העומד בבסיס סרטו "ויהי בוקר". קשוע גם זכה במענק פיתוח בסך 10,000 שקל, וכמוהו גם הבימאי והתסריטאי ניצן גלעדי.

המטרה: להפיק מפיקים

הקרן הישראלית לקולנוע, פסטיבל חיפה ואיגוד המפיקים לקולנוע וטלוויזיה בישראל עשו השנה מה שבתי הספר לקולנוע לא משכילים לעשות, ולראשונה יזמו סדנה בת שלושה ימים להכשרת מפיקי קולנוע, שאותה ניהלה והפיקה המפיקה והבימאית רות לב ארי.

מהשתתפות ביום מבין שלושת ימי הסדנה, משתקפת תמונה מעניינת: עבור מספר לא מבוטל של מפיקים מקומיים, זוהי התמודדות הראשונית עם משימות הכרחיות, שאותן נדרשו לתרגל: בנושאי מדיניות פיתוח, הגדרת חזון, מטרות ויעדים ארוכי טווח, הגדרת תפקידים בחברה, גיוס כספים, בחירת התמחות בז'אנר, הכשרה לקופרודוקציות והתאמת שותפים, תיארוך פרויקטים, תוכנית שיווק, בניית אסטרטגיה ועוד. "הביז של השואו ביז", כפי שהיטיב לנסח אחד המשתתפים.

כמו כן הושם דגש על שירות לקוחות, תכנון לטווח הארוך ואפקטיביות, וכמו בשיעור ראשון בניהול השיווק, המפיקים נדרשו לאבחן - כל אחד בחברתו הוא, את האיומים, ההזדמנויות, היתרונות והאפשרויות. הראשוניות רק המחישה את הצורך בסדנה מן הסוג הזה, וחיזקה את נחיצותן של סדנאות דומות וסדנאות המשך. יש להניח כי כבר בעתיד הקרוב חלק מהחניכים-מפיקים יקטפו את הפירות.

מי שפספס את ההזדמנות שניתנה למפיקים לרכוש מיומנויות, ובמחיר מסובסד, עשוי להצטער עמוקות. הסדנה מרתקת, ממוקדת ופרקטית וחשובה מאין כמוה, והיא הועברה על-ידי מפיקים בכירים באירופה שרכשו ניסיון רב והתקבצו לחברת הדרכה למפיקים תחת השם "EAVE". בראש החברה עומד אלן פאונטיין, מפיק קולנוע וטלוויזיה ותיק. אליו חברו אשפי קולנוע כדני קראוז, שותף בחברת ההפקות DOR FILMS האוסטרית, לינדה בית, מפיקה קנדית, שבנוסף יועצת בנושאי פיתוח עסקי, ומלמדת ומאמנת מפיקים ברחבי אירופה, ורוברטו אולה, יועץ משפטי ומומחה למשפט ומנכ"ל קרן הקולנוע של מועצת אירופה, התומכת בהפקות באירופה.

כתריאל שחורי, מנכ"ל הקרן הישראלית לקולנוע, מספר כי הקרן שמה יהבה על הכשרת מפיקים ישראלים, מכיוון שזהו מקצוע שאותו לא ניתן ללמוד באף מוסד לימודי בארץ. שחורי: "אין חוג למנהל עסקים עם התמחות בהפקה, שיווק, ניהול תקציב. בתי הספר לקולנוע חושבים שמספיק לייצר ארטיסטים, ולא ללמד אותם איך עובד העסק, או אפילו איך נראית חשבונית. חשוב שגם בימאים יידעו להבין את העסק, ושמפיקים יוכלו להתמודד עם המורכבות של העסק שלהם גם במצבי לחץ".

בנאום מסכם שנשא אתמול יונה יהב, ראש עיריית חיפה, הוא הבטיח כי בשנה הבאה, בחגיגות חצי היובל לפסטיבל, החגיגה תהיה גדולה עוד יותר. לא בטוח אם יהב יישאר בתפקידו בשנתו ה-25 של הפסטיבל (בנובמבר יתקיימו בחירות מוניציפליות), אך בין אם כן ובין אם לא - רצוי שמנהלי הפסטיבל ייתנו את הדעת לסוגיית כמות הקהל בטקס הנעילה. אולי כדאי לבחון אם אי-פרסום שמות הסרטים הזוכים עד לטקס (כמו באוסקר האמריקני), יסייע להשאיר את כלל המועמדים עד לתום הטקס. *