מצד אחד, יש בכדורגל דמויות כמו סטיבן ג'רארד, ג'ון טרי, קרלוס פויול, רינו גאטוסו או אלון חרזי - סמלים להקרבה, מקצוענות, רוח קבוצתית, משמעת ומחויבות לאוהדים ולמועדון. בצד השני אפשר למצוא דוגמאות כמו מראדונה, פול גאסקוין, רומאריו וראובן עובד. אבל נדמה שגם אלו לא הצליחו או יצליחו בעתיד לשבור את השיאים של אנטוניו קסאנו, הילד האיטלקי הסורר, שבאוטוביוגרפיה החדשה שלו, "אני אספר לכם הכל (ואם חם לי אני אשחק בצל)", חושף עד כמה יכולים רחוק ללכת כוכבי כדורגל בזכות הכסף והתהילה.
זה מתחיל בגילויים של קסאנו על מעמדו של שחקן הכדורגל ויכולתו להשיג נשים. קסאנו אוהב כדורגל, אבל הוא גם אוהב סקס ואוכל. הוא טוען ששכב עם "600 או 700 נשים", מה שכמובן נחשב להישג יצא דופן בהתחשב בגילו (26). למרות זאת, עכשיו הוא מתכנן להתחתן, מה שכנראה ימנע ממנו לשבור את השיא של אגדת ה-NBA ווילט צ'מברליין, שאמר פעם כי קיים יחסים עם 20 אלף נשים במהלך חייו. קסאנו מגלה כי בתקופה בה שיחק בריאל מדריד הוא נהג בכל ערב שבו הקבוצה התאכסנה במלון לקראת משחק בית, לשלם כסף לבל-בוי על מנת שיבריח נשים לחדר שלו. לאחר שהיה שולח את הבחורות לדרכן הוא היה אוכל ארבע או חמש חתיכות של עוגה ומאפים שונים. "סקס ואוכל זה השילוב בשביל לילה מושלם", הוא מספר על ההכנה האידיאלית שלו לקראת משחק.
תופסת עם דון פאביו
קסאנו הוא אחת הדוגמאות הקלאסיות לאנשים שבורכו בטונות של כישרון, אבל בעזרת אופי הרסני לא הצליחו להמריא ולהביא את הקריירה לגבהים שכולם ציפו. לקסאנו יש פוטנציאל להיות אחד השחקנים הטובים בעולם. הוא משלב בין כוח, טכניקה, מהירות וסטייל. התכונות האלו גרמו לפאביו קאפלו לשלם עליו 28 מיליון אירו כדי להחתים אותו ברומא כשהיה רק בן 19, מה שהפך אותו ב-2001 לשחקן היקר בעולם בגילו.
אבל קסאנו מעולם לא היה קרוב לממש את מה שציפו ממנו. וזה לא רק בגלל חיבתו המוגזמת לסקס ולג'אנק פוד, אלא גם חוסר צייתנות ומשמעת קלוקלת שליוו אותו אל כל המקומות שבהם דרך. הוא אומר שהמהלך החביב עליו באימונים, כשהמאמן מבקר אותו, הוא לקרוע את החולצה שלו ולצרוח: "טוב, אם זה המצב, בוא תעלה לשחק במקומי!". את התרגיל הזה עשה קסאנו לשישה מאמנים שונים. הוא גם לא מתבייש להצהיר שבמספר מקרים הוא העמיד פנים שהוא חולה או פצוע, ובמקרה אחר הוא פשוט נעלם לקבוצה, ונעל את עצמו בבית במשך שלושה ימים (עם אספקה נאה של ג'אנק פוד).
אפילו קאפלו הקשוח, שאימן אותו גם ברומא וגם בריאל, מעולם לא הצליח לאלף אותו. קסאנו אומר כי יש לו עם מאמן נבחרת אנגליה יחסי אהבה-שנאה, ומספר שפעם דון פאביו רדף אחריו במגרש האימונים במטרה להכות אותו, תוך כדי שהוא צועק לו: "אל תברח! רק פחדנים בורחים!".
תארים? לא מעניין
הדבר הכי משמח ואולי גם הכי עצוב בכדורגל הוא כוחם המאגי של הכישרוניים. גם אם יש לשחקן מסוים אופי ממש מחורבן, כישרון פנומנלי לבדו כמעט תמיד יספיק לו כדי להגיע למשכורות עתק. "ביליתי 17 שנים מהחיים שלי בעוני ובזוהמה", מסביר קסאנו, שגדל בלי אבא ובאחת משכונות המצוקה הקשות ביותר של איטליה בעיר בארי. הוא טוען שללא הכדורגל, הוא לבטח היה מידרדר לפשע. "ואז ביליתי שבע שנים נוספות בחיים של מיליונר. זה אומר שאני צריך עוד עשר שנים של חיים כמו שאני חי עכשיו, כדי להשוות בין שנות העוני שלי לשנות העושר".
אבל כדי לחיות עוד הרבה שנים בעושר מופלג, קסאנו יצטרך מתישהו לחזור לקבוצות גדולות. בינתיים הוא תקוע בסמפדוריה - קבוצת מרכז טבלה בסרייה A, אבל לא נראה שזה ממש מטריד אותו. בדומה לרוב הכדורגלנים, הוא דואג לכסף שלו, אבל בניגוד ל-99.9% מהם, ממש לא אכפת לו מזכייה בתארים. "זה נחמד לנצח, אבל זה לא גורם לך להיות מאושר", הוא כותב. "הבעיה היא שאנחנו חיים בתרבות שאובססיבית להצלחות. אנחנו משלים את עצמנו שאנחנו חייבים לעבוד קשה ולהקריב דברים בשביל להצליח. אבל למה? תארים זה דבר שבא והולך. אחרי שאתה פורש, התארים נעלמים, הם הופכים למספרים על לוח שנה. חוץ ממראדונה ופלה ואולי עוד שניים אחרים, לא זוכרים אף כדורגלן בגלל התארים שאותם לקח.
"מה שחשוב לי כרגע זה להיות מאושר. אני יודע שלא נתתי לכדורגל 100% מבחינה מנטלית ופיזית. במקרה הכי טוב, נתתי 50%, אולי קצת יותר בשנים מסוימות. אז מה? תודות לכישרון שלי, אני חי כמו מלך, משחק כדורגל ונהנה מהחיים. אם הייתי רוצה לתת 100%, הייתי נשאר בריאל מדריד, מקריב הרבה דברים וכנראה שגם הייתי מצליח. במקום זה, אני כאן בסמפדוריה, ואני אוהב את זה".
האם הוא יצטער על חוסר ההשקעה שלו כאשר בבוא הזמן הכישרון שלו יתנדף? "לא נראה לי", הוא אומר, "אבל אם כן, אני אדאג לעדכן אתכם". קשה לדעת אם הוא יצטער, אבל בכל אופן יש לו כבר תוכניות ליום שאחרי הכדורגל: "אני רוצה להיות שמן. מאוד שמן. גם עכשיו, כשלא שיחקתי חודש, העליתי 5.5 ק"ג במשקל ואני שמח על כך. אני מתכנן לאכול הרבה. לאכול כל מה שזז, בעצם".
הוא מסיים את הספר כשהוא משווה את הכישרון שלו לפרארי. כדי להפיק את המקסימום מרכב כזה, צריך לנהוג עליו בכביש פתוח, ללחוץ עד הסוף על הגז ולהגיע למהירות של קרוב ל-250 קמ"ש. "בפרארי שלי אני נוהג במרכז העיר, על הילוך שני או שלישי, חלון פתוח, יד מחוץ לחלון, מחייך באושר".
הירשם לניוזלטר והתראות ספורט