פשר השתיקה

אורן נהרי הוא עורך חדשות החוץ של ערוץ 1

בשבת בצהריים החל מבצע עופרת יצוקה. חמישה ימים עברו עד לרגע כתיבת דברים אלה, ואני מתבונן בשידורי הטלוויזיה מהעולם ומנסה למצוא את ההתבטאויות הציבוריות של נשיא ארצות-הברית, נשיא רוסיה, נשיא צרפת - הנשיאה התורנית של האיחוד האירופי עד אמש בחצות בנושא - ואין.

פשוט אין. וההתבטאויות המעטות הרשמיות של דוברים ושרי חוץ מאוזנות. קוראות להפסקת אש מיידית, הן מצד ישראל, הן מצד החמאס. וזה הרי לא מובן מאליו: ישראל, ולא משנה איזו מפלגה נמצאת בשלטון, יודעת שתספוג אש וגופרית וחוסר הבנה למצוקותינו מהעולם בכל מבצע צבאי יזום. כך קרה במבצע חומת מגן, במלחמות לבנון, מה לא. ויש לזכור - על כל ישראלי הרוג בימים אלה יש כמאה פלשתינים הרוגים, מהם על-פי הערכות אמ"ן לפחות 150 אזרחים. ההרס ברצועת עזה רב, והוא מתווסף לאומללות, לעוני, לצפיפות המחרידה ולחוסר התוחלת שהיו שם עוד קודם לכן. אז האם העולם קם בוקר אחד והחליט להכיר בצדקת דרכנו וטוהר כוונותינו? לא.

זה לא החגים

נוריד מיד מסדר היום את מיני תיאוריית הקונספירציה הגורסת שמדובר בעיתוי בלבד - בין חג המולד לראש השנה האזרחית, שבהם העולם בפגרה. גם בימים אלה אין שום בעיה לזמן מצלמה ומיקרופון לכל אתר חופשה בעולם - אם רוצים. אך המנהיגים לא רוצים, לפחות לא כעת.

במקרה או לא, המבצע החל כשארצות-הברית ואירופה נמצאות בתקופות מעבר: הממשל האמריקני בדמדומיו, הנשיא בוש ספון בחוותו בטקסס ומשגר משם תמיכה גורפת בישראל דרך דובר זוטר. הנשיא הנכנס אובמה ושרת החוץ המיועדת קלינטון נזהרים מלהסתבך בביצה המזרח תיכונית כל עוד הם יכולים, זאת מעבר לסדרי הממשל התקינים, שבארצות-הברית לפחות מקפידים עליהם.

האיחוד האירופי, מסורבל כדרכו, העביר את שרביט הנשיאות התורנית מצרפת לצ'כיה אמש בחצות. שר החוץ הצרפתי, קושנר, עוד הספיק לכנס פסגת חירום של שרי החוץ האירופיים, שבסופה הועלה רעיון הפסקת האש ההומאניטארית - רעיון שטורפד בירושלים. בשבוע הבא יתחילו להגיע השליחים למזרח התיכון - למשל טרויקה אירופית שבראשה שר החוץ הצ'כי שוורצנברג, שכבר הודיע שהחמאס אשם בלעדית באירועים, וישראל צודקת לחלוטין.

אפילו גרמניה

שלא תהיינה אי הבנות: עם כל הכבוד לתואר הנשיאה התורנית של האיחוד האירופי, עדיין לא צ'כיה מכתיבה את מדיניות האיחוד, אבל גם גרמניה הודיעה שישראל צודקת לחלוטין - וזה כבר עניין אחר. ויש לזכור: החמאס מוגדר ארגון טרור גם באירופה, וגם המצור על עזה הוא בהסכמתה המפורשת.

הקוורטט לענייני המזרח התיכון מנהל שיחות ועידה בטלפון, האו"ם קורא להפסקת אש, נשיא טורקיה מנסה לתווך, אבל, ודאי יחסית לעבר, יחסית לתמונות הקשות המגיעות מעזה, התגובות מבינות את ישראל. מתחילה להישמע ביקורת, שביטא אותה ראש ממשלת בריטניה, גורדון בראון, בעיקר ביחס לחוסר המידתיות בפעולת ישראל, אבל הביקורת עדיין מדודה.

אייה הוא השמאל האירופי?

והיכן המפגינים? איפה הפגנות סוערות של השמאל האירופי, של הימין הקיצוני האירופי, ובעיקר של קהילות המהגרים הגדולות מארצות ערב, ארצות האסלאם? עדיין אינן. כמה מאות מפגינים בברלין, כמה אלפי מפגינים בלונדון ואלפים בודדים בכל ערי הבירה האחרות יחד? אני אישית ציפיתי שבשלב זה למלחמה נראה עשרות אלפים מנסים לפרוץ את המחסומים מחוץ לשגרירויות ישראל, קריאות לחרם על מוצרים ישראליים, להחרמת מוסדות ישראליים - וזה לא קורה. עדיין.

מסכי הטלוויזיה בבתים מראים תמונות קשות, חלקן מראות זוועה בוטים. גם כשטלוויזיה משדרת בצבע היא מראה דברים בשחור-לבן: כשמטוס קרב מפציץ אזור מגורים, מטוס הקרב נתפס תמיד כצד הלא נכון מוסרית - ושדרי הטלוויזיה של ספרד למשל אומרים "טבח בעזה" בכל משפט שני.

פשר השתיקה

אז מה פשר השתיקה, פשר התגובות המתונות? ראשית נעשתה עבודת הכנה טובה במשרד החוץ. ישראל נתנה התראות אין-ספור, מטחי הרקטות על ישובים ישראליים נרשמו - גם אם לא באמצעי התקשורת במערב, לפחות אצל קובעי המדיניות שם. החמאס, גם אליבא דאירופה, הפר את הפסקת האש.

מנהיגים אירופים רבים כיום הם ידידי ישראל או באים מהצד הימני של המפה, שתומך כיום בגישת ישראל. כך בצרפת, בגרמניה, באיטליה. ובארצות-הברית? ממשל אובמה ייכנס לתפקידו בעוד פחות משלושה שבועות, וההצהרה של צוות החוץ של הנשיא הנכנס היא: עידן הצ'ק הפתוח לישראל נגמר. נכון, טכנית אנו עדיין בעידן בוש, אבל אני מניח שירושלים לא רוצה להתחיל את יחסיה עם אובמה ברגל שמאל. לישראל ניתן חבל כדי להשיג את מטרותיה - אבל גם לחבל יש קצה.

כניסה קרקעית תקצר את החבל משמעותית, פצצה תועה תהדק את החבל סביב צווארנו. ההצהרות הרשמיות של מנהיגי ישראל אומרות כי אין שום לחץ זמן, שום לחץ עולמי - אבל גם הם יודעים שיש לישראל עוד ימים מעטים בלבד כדי להשיג את מטרותיה.