מכה קלה בעמלה

בנקים, יותר נכון עורכי דינם, זועקים חמס. 290 מיליון שקל קנס, לא נשמע כדבר הזה. סכום "הזוי" אומר אחד מבאי הכוח הנכבדים. המקסימום שהרשות הגיעה אליו בצו מוסכם אי פעם עומד על 10 מיליון שקל.

"איך הם הגיעו לסכומים האלה?" תוהה עו"ד אחר "אפילו אם היו ראיות קשות למעשים פליליים זה היה נסגר בשליש מהסכום". בשפה העברית יש ביטוי המתאים לזעקות הבנקאים - דמעות תנין.

עיקרון נקבע - עכשיו דנים במחיר

שימו לב שהאדבוקטים אינם מתמרמרים על עצם הקנס או על הרשעת לקוחותיהם אלא על גובהו. כלומר העיקרון נקבע, השאלה היא רק המחיר. והנה קצת פרספקטיבה. ההכנסות מעמלות (לא רווחים, רק הכנסות, אבל עדיין) של המערכת הבנקאית עמדו בחמש השנים האחרונות על 50 מיליארד שקל, כ-10 מיליארד שקל בשנה.

אגב ההכנסות מעמלות מהוות רק כחמישית מהכנסות הבנקים. רווחי הבנקים (פעולות רגילות) באותה תקופה עמדו על 30 מיליארד שקל. נחזור על המספרים. הקנס יסתכם, לכל היותר, ב-300 מיליון שקל, ההכנסות מעמלות הן 50 מיליארד שקל. כלומר הקנס הוא מקסימום 0.6% מההכנסות שנבעו מהעבירה (לכאורה כמובן) ואחוז אחד מהרווח אחרי מס.

קנס לכל דבר ועניין

וכמה מילים על הקנס. אפשר כמובן לכבס מילים ולקרוא לזה צו מוסכם אבל אל תתבלבלו, זהו קנס לכל דבר ועניין. הבעיה כאמור היא גובהו. עורכי הדין של הבנקים צועקים שזה תקדים. אנחנו חושבים שהוא זניח ביחס לעבירה, לעומקה, להיקפה ולהתמשכותה. וכמובן ביחס לגודל הגופים, עוצמתם, רווחיהם והכנסותיהם.

אבל האמת היא שזה אינו קנס אלא כופר. העסקה היא תשלום תמורת נשיאה באחריות. ההסדר עם הרשות ישחרר את מנהלי הבנקים מאחריות אישית, ימנע תביעות ייצוגיות שעשויות להסתכם בעשרות מיליוני שקלים, יחסוך לבנקים הון בהתדיינויות משפטיות ולא פחות חשוב יוריד סוף סוף מהגב שלהם את רשות ההגבלים העסקיים.

ואם עדיין חושבים עורכי הדין הנכבדים כי יחסית לכל אלו עדיין מדובר בסכום הזוי, כי הצדק עימם וכי לקוחותיהם צחים כשלג, יתכבדו וימליצו למנהלי הבנקים לדחות את הפשרה ולצאת לעימות משפטי.