הקרח בוער

1. בשבוע שעבר הייתי במשחק הוקי קרח בליגה הגרמנית, ה-DEL. הפרנקפורט ליונס נגד "נשר" (אדלר) מנהיים. אולם "אייסשפורטהאלה" היה סולד אאוט, גדוש באוהדים מסוג לא מוכר. בדרך למקום שלי מעל השער, חיכיתי מתוך הרגל של ביקורים באצטדיוני כדורגל לבדיקה ביטחונית - שלא הגיעה. הסדרן בקושי העיף מבט על הכרטיס שלי, והראה לי את הדרך.

כשהתיישבתי המשיכה ההפתעה להכות בי. מימיני ישבה משפחה, לקוחה מאיזה ירחון מהודר לאינטלקטואלים. משמאל תיכוניסטית והחבר שלה, שבלי חולצות ההוקי של מנהיים היו סתם בני עשרה עדינים, נאים ומהורהרים. בספירה מהירה בשורות הקרובות גיליתי שמחצית מהצופים הן נשים. נערות, אמהות ואפילו זקנות.

"אני אוהדת הוקי כבר חמישים שנה", סיפרה לי בהפסקה אחת שישבה לבדה וצפתה בריכוז. ביציע המעורב ישבו אוהדים של פרנקפורט ושל מנהיים הסמוכה במעין דרבי אזורי. אחד מיציעי העמידה הצדדיים היה גדוש בגרעין קשה של אוהדי מנהיים, קבוצה עם מסורת והרבה אליפויות, עם תוף ועושי קצב. מאחורי השער השני ישבו אוהדי האריות המסורים עם דגלים. ולרגע לא היה שקט. התחלתי להבין שזו תהיה חוויה מסוג אחר.

להצגת השחקנים הכינו בפרנקפורט כוריאוגרפיה של הקהל עם זיקוקים ואש בנגלית. הצופים שאגו ושרו לקצב התיפוף ללא הפסקה. צינורות האדרנלין בגוף נכנסו למצב הכן, והמשחק התחיל. המוסיקה ניגנה, הקהל השתלב, בין לבין שריקות בוז זועמות על עבירה שנשרקה, קריאות התלהבות לבודי-צ'ק משובח או קריאות קצובות "להעיף את החזיר" בדרישה להעניש שחקן יריב.

אוהדי הוקי לא באים כדי שמישהו יבדר אותם, כדי שמסי יכדרר או רונאלדו ילהטט. זה לא שאין פה טכניקה - היכולות של השחקנים לקלוט את המתרחש ולהגיב באלגנטיות תוך שינויי כיוון ושליטה בדיסקית, וכל זה בזמן החלקה במהירות המתקרבת לחמישים קמ"ש, היא לא פחות ממפעימה. אבל האוהדים פה בשביל האמוציות שמייצר הספורט. זה לא תיאטרון. הם חלק מהחוויה. הם רוצים לראות משחק גברי וקשוח, מהיר ומסעיר, ולהיות שותפים. הם לא צריכים גיבורים מטרוסקסואליים. אפילו קבוצת הצ'ירלידרס של פרנקפורט, שמפזזת ורוקדת שעתיים תמימות בלבוש מינימלי בשולי היציעים, לא מעוררת עניין אצל הצופים. הוקי זה משחק שאי אפשר להפנות בו את הראש לרגע.

אחרי שער מהיר של מנהיים התרוממו האינטלקטואלים מימין והחליפו כאפות עם התיכוניסטים משמאל, עם מעילי העור מאחור ועם קבוצת החברים בתלבושת הוקי אחידה מלמטה. תגרת אגרופים בזירה גרמה לעדינה לידי לקום ולצרוח "קצת שחור, קצת אדום ובפנים הרבה אידיוט", לעבר שחקני פרנקפורט. משני הצדדים צורחים קריאות מעליבות לעבר האוהדים היריבים, החום עולה.

ואז הסתיים השליש, וכולם פנו תוך טפיחות על הכתף לכיוון הדוכנים. בירה, נקניקיות, פיצה - וגם דוכן של אגודה מקומית עם ופל בלגי, עוגות וקפה. אולי בשביל הפנסיונריות. שמונה שוטרים עמדו בצד ושוחחו בניחותא עם צופים מוכרים. "אין לכם חשש מהתפרצויות באווירה הזו?" תמהתי. בהוקי אין אף פעם בעיות, האלימות נשארת בזירה, הסביר לי מפקד הכח. 7,000 צופים, כרטיס עולה בין 8 ל-25 אירו, ועם מבחר של 52 משחקים בעונה, אנשים באים ליהנות פה. להתנתק לשלוש שעות ולהפוך לחלק ממשהו גדול יותר.

זה לא סכומי העתק של הכדורגל הממוסחר והכבול באלפי תקנות. זה מה שהכדורגל אולי היה פעם, ומה שהוא רצה להיות: לוהט, מרגש, מהנה - ועדיין רק ספורט.

2. כבר שבועיים שרוי דניאל אלברכט, אלוף העולם בגלישת סקי בקומבינציה (סלאלום+מדרון), שרוי בקומה מלאכותית. מסלול "השטרייף" שעל מדרון כרבולת התרנגול, מסלול הדאונהיל המפורסם בסבב, גבה קורבן נוסף. זה קרה באימון המסכם: השוויצרי יצא מסיבוב והגיע לקפיצה כשהריכוז שלו נחלש ומרכז הכובד נמוך ומאחור. הוא נטה באויר אט אט אחורה כשידיו נמתחות בהכנה לנחיתה הבלתי נמנעת במהירות של יותר מ-140 קמ"ש. הפגיעה בקרקע הקפואה וקשה כבטון היתה קטסטרופלית, גבו העליון וראשו תחילה. גפיו המשיכו לפרפר ברפלקס, רופא התחרות הגיש עזרה ראשונה לאלברכט חסר ההכרה במשך עשרים דקות, מסוק אחד הביאו תלוי באויר לבית החולים המקומי ומשם הובהל לבית החולים האוניברסיטאי באינסברוק. דימום במוח, סדק בגולגולת, דם בריאות המעוכות. הוא כנראה ישרוד, אבל איש לא יכול לנבא אם יקום אי פעם על רגליו.

במהלך האימון איבד גם האוסטרי מיכאל וואלכהופר את שיווי המשקל ואנדריאס שטרודל הגרמני התרסק ללא פציעה באותו מקום בדיוק. שנה קודם לכן התרסק באותה קפיצה סקוט מק'קרטני האמריקני וספג אף הוא טראומה של המוח והגולגולת. גינטר הויארה, האחראי על המירוצים בהתאחדות הסקי העולמית, אמר: "אין סיכוי למנוע התרסקות כזו לחלוטין. אם אנחנו לא רוצים לראות התרסקויות כאלו, אנחנו לא יכולים לפתוח יותר מירוצי דאונהיל".

ספורט החורף בכללותו, והגלישה במדרון במיוחד, שמים דגש על אומץ, על מהירות ועל פיזיות. תאונות וכאבים הם חלק בלתי נפרד במפגש עם הקור והחלקלקות. הגולשים, באימון ובמרוץ, נותנים הכל ומתחרים על הקצה. מה שמפריד ביניהם ובין ריסוק איברים הוא שיקול דעת מינימאלי, וריכוז מקסימאלי, בלי מרווח ביטחון לטעות - זה הקסם בספורט. רק שברגע ההתרסקות הכל משתתק ונאלם. לחצי שעה לפחות.

לפני 11 חודשים התרסק האוסטרי מתיאס לאנצינגר בנורבגיה. רגלו השמאלית נכרתה מתחת לברך. על השטרייף הוא חזר בסוף השבוע להחליק על סקי, בעזרת פרוטזה מיוחדת. "זה היה עצום, זו תחושה נפלאה שאי אפשר להשוות אותה לכלום", דיווח לאנצינגר.

מי שמכור לקסם הזה, לאדרנלין, צופה או מתחרה, לא יכול ולא רוצה יותר להפסיק.

3. הכותרות בעיתוני הספורט בגרמניה שמורות לאליפות העולם בכדוריד שהסתיימה ביום ראשון, לכדורגל ולספורט החורף. כמעט אף אחד לא כתב בשבועיים האחרונים על טניס. ההפסד הצפוי והברור של טומי האס בסיבוב השלישי לרפאל נדאל עוד הגיע לחדשות. שוב לא הגיע גרמני לשמינית גמר גראנד סלאם. בוריס בקר הצהיר ב"בילד אם זונטאג", ש"מעולם לא היינו בנקודת שפל כה נמוכה". ריינר שוטלר, בכיר המדורגים (31), הפסיד לדודי סלע. עשרים גרמנים התחילו את הטורניר, ואפס הצלחות.

מלבד האס, שוטלר וניקולאס קיפר שעברו את גיל 30, יש לגרמניה עוד חמישה שחקנים במאיה הראשונה. אבל מי באמת שמע על דניס גרמלמאייר, פיליפ פטצשנר או מיכה צוורב? אצל הנשים המצב גרוע עוד יותר. אתם שמעתם פעם על מרטינה מילר או סבינה ליזיצקי?

בגרמניה נכשלו לחלוטין בהכשרת דור חדש. בזמנים של בקר ושטפי גראף נהרו הילדים לשחק טניס, שהיה בבירור הספורט השני בחשיבותו במדינה. הכסף זרם למועדונים, וטורנירים גדולים נוסדו. השנה יצא האחרון שבהם, טורניר המבורג המפורסם, מסבב המאסטרס הבכיר. הכישרונות שצומחים בגרמניה לא מפותחים כיאות. במקום מרכזי הישגיות, בהן מטופחת יריבות ידידותית בין הטובים ביותר, נשארים הטניסאים הצעירים בפרובינציה ככוכבים מקומיים ולא נחשפים ללחץ וליכולות שיזדקקו להן בסבב. לכן הם מתחילים מאוחר מדי.

אנדריאס בק למשל. כישרון גדול, אבל בגיל 22 הוא רק הצטרף לסבב המקצועני. לשחקנים אחרים בגילו, כמו נדאל, מארי ואחרים, יש כבר שלוש-ארבע שנות ניסיון. האפקט הפסיכולוגי של הפער העצום מבני גילו משחק תפקיד גם הוא ומונע התקדמות. גם החלטות אחרות מתקבלות בחוסר מחשבה. השחקנים הגרמניים הם שחקנים של משטחים קשים ומהירים, מאז ומתמיד. אבל ארבעה מחמשת הטורנירים הגדולים לגברים בגרמניה מתקיימים על חימר.

עד שלא תתבצע רפורמה מקיפה בענף המסוכסך, תמשיך המערבולת לסחוף את הטניס הגרמני מטה. פחות שחקנים, פחות טורנירים, פחות כסף ופחות ילדים שפונים לטניס.

הירשם לניוזלטר והתראות ספורט