שווה לחיות יותר

אחד היתרונות העיקריים בפוליסות החיסכון של חברות הביטוח נוגע להבטחת תוחלת החיים של המבוטח, כבר ביום תחילת החיסכון הפנסיוני שלו, ועשורים רבים בטרם יבואו לידי ביטוי ההנחות האקטואריות והסטטיסטיות שמנסות לצפות את המגמות העתידיות בתוחלת החיים של האוכלוסייה. ניסיון העבר מלמד שמדובר ביתרון של ממש שמציעים ביטוחי המנהלים על פני קרנות הפנסיה, כאשר כיום מתברר עד כמה המקדמים שהובטחו בשנות ה-80 וה-90 מוכיחים את עצמם ברבות הזמן.

ואולם, היתרון הטמון בהבטחת תוחלת החיים בפוליסות של חברות הביטוח - וכיום, כשבעקבות תיקון 3 לחוק קופות הגמל כל הפוליסות קצבתיות - התבטא לאורך השנים בעלות גבוהה יותר משמעותית במחיר הפוליסות של חברות הביטוח בהשוואה לקרנות הפנסיה. עלות זו בחלקה מוצדקת, בשל הבטחת תוחלת החיים, חלק אחר נובע מהיות הביטוח חוזה מחייב של חברת הביטוח, וחלק נוסף הוא , אולי, מחיר עודף ללא הצדקה.

הבטחת מקדם תוחלת חיים למבוטחים נעשתה למחזה נפוץ בשוק הביטוח הישראלי, והיא למעשה מהווה סטנדרט בפוליסות של חברות הביטוח הגדולות. המקדמים שמוכרות היום חברות הביטוח נעים סביב ה-200 (תשלומי קצבה), לגבר בן 30 שרוכש לראשונה פוליסת ביטוח מנהלים עם תוחלת חיים מובטחת. יש הטוענים שהמקדמים עם תוחלת החיים המובטחת שנפוצים כיום בשוק הישראלי טובים מבחינת המבוטח מכפי שהם אמורים להיות, כך שבעתיד הקרוב, אם לא יבוטלו על ידי האוצר, הם צריכים ועשויים לעלות לרמה גבוהה יותר. למשל בסביבות של כ-215. כלומר, גריעה של כ-7.5% מהקצבה החודשית עבור אותו סכום צבור של המבוטח וביחס למקדמים הנוכחיים.

בניגוד לשוק הישראלי, בשוק האירופי הבטחת תוחלת החיים אינה נהוגה, על רקע הסיכון אותו לוקחת חברת הביטוח שמבטיחה זאת. בארה"ב המצב קצת שונה, כאשר גם שם לא נהוג להבטיח תוחלת חיים בגיל צעיר (להוציא מקרים בהם המקדמים גבוהים בהרבה מהנהוג בארץ). בגילאים מבוגרים יותר יש כבר שוק של הבטחת תוחלת חיים בארה"ב. מכאן, שישראל היא סוג של שמורת טבע, שאינה בהכרח חיובית עבור חברות הביטוח לטווח הארוך, כמו מבחינת המבוטח.

הבטחה השקולה בכסף. הרבה כסף

הניסיון מלמד שלוחות התמותה (ההסתברות לתמותה בכל גיל בודד - שזהו הנתון ממנו נגזרת תוחלת החיים של האדם) מהעבר, והתחזיות הנוגעות להם, התבררו כשמרנים מדי וחזו בחסר את השיפור בתוחלת החיים. לכן, במטרה להקטין כמה שניתן את אי הוודאות בנוגע לגידול בתוחלת החיים, חברות הביטוח נוהגות כיום להבטיח 240 תשלומי קצבה (קצבאות מובטחות למשך 20 שנה) ולא פחות, כפי שהיה נהוג בעבר. זאת, במטרה לקצר את הזנב הסטטיסטי של התקופה שאחרי ההבטחה, אותו קשה לחברות הביטוח לתמחר.

לא רק זאת, בחודשים האחרונים נודע שמשרד האוצר שוקל להקשות על חברות הביטוח להבטיח תוחלת חיים כבר עם הצטרפות המבוטח למעגל הפנסיוני - בדרך כלל בשנות ה-30 לחייו - ושוקל להסיט את השוק להבטחת תוחלת חיים רק מגיל מבוגר בהרבה - למשל מגיל 50 ואילך. זה מעלה את השאלה - האם הבטחת מקדם תוחלת חיים לצעיר בגיל 30 היא מסוכנת יותר מהותית מאשר הבטחת מקדם לחוסך שמתחיל את החיסכון שלו בגיל 50, או שמא שינוי שכזה יקטין את הסיכון ליציבות חברות הביטוח? התשובות לשאלות אלו אינן ברורות, ואף עשויות להיות מנוגדות לאינסטינקט הראשוני.

הגיע לידינו ניתוח מעמיק בנושא מאחת מחברות הביטוח, שמגלה כמה עולה מקדם הקצבה וכמה שווה למבוטח לשלם עבור הבטחת תוחלת החיים. מהנתונים הללו עולה שמקדם 199 הניתן כיום לגבר בן 30 המתחיל לחסוך באמצעות פוליסת ביטוח מנהלים, יהיה שווה בסוף הדרך (לפי הערכות הסטטיסטיות הנוכחיות) כ-0.32% מדמי הניהול מהצבירה שגובה חברת הביטוח. כלומר, כ-0.3% מתוך סטנדרט של 1.25% דמי ניהול מהצבירה שגובות חברות הביטוח (כשבנוסף הן גובות דמי ניהול מהפרמיה), כשיתר ה-0.95% משמשים כדמי ניהול 'רגילים'. אגב, מבחינת חברת הביטוח 'המחיר' של הבטחת תוחלת החיים והמקדמים נמדד אחרת, והוא שקול בפועל - על סמך ההנחות הנוכחיות - בכ-7.6% מהעתודה עבור אותה הפוליסה.

מכאן, שלראשונה אפשר לשים תג מחיר ליד הבטחת תוחלת החיים שנותנות החברות מבחינת המבוטח, ומדובר בכ-0.3% מתוך הצבירה. וככל שיש שיפור בתוחלת החיים, גדל השווי האמור של המקדם, שנותר ללא שינוי בחברת הביטוח. זוהי עלות שמסבירה היטב חלק מהפער שקיים בין ביטוחי המנהלים לבין קרנות הפנסיה, שם משתנים מקדמי הקצבה מעת לעת.

אם כן, בהנחה שהמקדמים של חברות הביטוח יעלו ל-214, על רקע שינוי בהבטחת תוחלת החיים, לדעת עורכי הניתוח האמור (ובהנחה שמדובר במסלול של הבטחה ל-240 קצבאות מינימום לאחר הפרישה) יקטן המחיר בגין הבטחה זו לכ-1.2% מהעתודה המצטברת עבור אותה הפוליסה. מבחינת המבוטח המשמעות היא 'הטבה' בשווי של כ-0.05% מדמי הניהול שהוא משלם מהצבירה.

כאמור, באוצר מעוניינים להקטין את הסיכון שחברות הביטוח לוקחות על עצמן בעצם הבטחת תוחלת החיים כבר בתחילת ימי החיסכון, עם דחיית ההבטחה הזו לגיל מבוגר יותר. ואולם, הניתוח שהגיע לידינו מגורם מוביל בענף, מעלה כי לא בהכרח מדובר בשיפור המצב מבחינת יציבותן של חברות הביטוח. בסבירות גבוהה מאוד אפילו מדובר בתוצאה הפוכה לאינסטינקט, כשקיצור תקופת החיסכון - ומכאן קיצור התקופה במהלכה חברת הביטוח גבוה דמי ניהול עבור אותה הבטחת תוחלת החיים - משמעותי יותר מאשר המחיר הסטטיסטי שקטן ככל שתקופת החיזוי מתקצרת. כך, מהנתונים שהוצגו לנו, שמבוססים על לוחות תמותה נוכחיים, עולה שהבטחת מקדם למבוטח בן 50 (שעומד כיום על כ-197) שווה למבוטח כ-0.41% מדמי הניהול מהצבירה, כשגם מבחינת חברת הביטוח המחיר של המוצר הזה עולה, כשהעתודה הספציפית שנצברה עבור אותו מבוטח גדלה.

דחיית ההבטחה לא מבטיחה יציבות

מכאן, שעל פי המודלים הקיימים כיום - והגם שנושא השיפור בתוחלת החיים אינו ליניארי, ועשוי להגיע בקפיצות אדירות שמשנות את החישוב האמור, כשמטבע הדברים לצעיר יש יותר שנים של 'סיכון' מבחינה זו - הסיכון בגביית דמי הניהול יותר משמעותי מאשר השנים העודפות שיש למבוטח צעיר 'לשפר' את תוחלת חייו. כלומר, המבוגרים להם ניתנת כיום הבטחת תוחלת חיים, יותר מסוכנים מבחינת חברות הביטוח מאשר הצעירים (כל עוד אין קפיצות אדירות ברפואה). מכל אלו עולה שככל שהבטחת המקדם ניתנת למבוטח בגיל מבוגר יותר, כך היא עולה לחברת הביטוח יותר, ומשפיעה בהתאם על יציבותה הפיננסית.

בנוסף, השווי של הבטחת תוחלת החיים מבחינת הצרכן, כ-0.3% מהצבירה, נכון בהנחה שלא יהיה שינוי לא צפוי לטובה בתוחלת החיים. אך ההיסטוריה מלמדת שיש שינויים שכאלו ברבות השנים, ובמקרה של שיפור מעבר לצפוי בטבלאות הסטטיסטיות הנוכחיות, ההטבה תהיה שווה יותר ויותר מבחינת הצרכן הסופי - המבוטח, ותעלה יותר מבחינת חברת הביטוח. על מנת לסבר את העין לגבי השינוי האפשרי בעלות הבטחת תוחלת החיים, בהינתן שינויים של ממש בתוחלת החיים של האוכלוסייה, נציין שמהנתונים הסטטיסטיים הידועים כיום עולה שבהנחת החלמה מלאה ממחלת הסרטן, כשלא תהיה עוד תמותה בגין מחלה זו, הבטחת תוחלת חיים לגבר בן 30 תתייקר בכ-0.15% מדמי הניהול מהצבירה לכ-0.5%. זאת, בעוד שתוספת העלות כאחוז מתוך הצבירה תגדל בכ-3.6% ביחס לקיים כיום, לרמה של כ-11%.

עם זאת, חשוב לזכור שבפער שבין גיל 30 לגיל 50 גדל הסיכוי להתקיימות שיפור ניכר בתוחלת החיים. מדובר באופק של 20 שנה נוספות בהן הרפואה יכולה להשתפר, וכאן טמון הסיכון הנוסף מבחינת חברות הביטוח.

מהאמור לעיל עולה, שבישראל יש כיום בעיה מסוימת של סיכון יתר בעצם הבטחת תוחלת חיים על ידי חברות הביטוח הגדולות. סיכון זה עשוי אף לצמוח אם האוצר יקצר את תקופת ההבטחה. כך או כך, מבחינת המבוטחים מהווה הבטחת תוחלת החיים שיש כיום בחברות הביטוח הטבה של ממש, שוות ערך לכ-0.3% עד 0.4% מתוך סך דמי הניהול שהם משלמים מהצבירה. זה כשלעצמו שווה הרבה כסף, ומסביר חלק ניכר מהפער בין ביטוחי המנהלים לבין מחיר קרנות הפנסיה, שמאז שהוקמו חלו בהן מספר שינויים במקדמי הקצבה שכולם היו 'לרעת' המבוטחים, כשהסתכמו בשחיקה ניכרת במקדמים בפנסיה על רקע השיפור בתוחלת החיים. הבטחת תוחלת החיים ניתנת רק בביטוחי החיים ושווה הרבה כסף, בטח ככל שתוחלת החיים משתפרת ועולה. או אז, ההטבה נהיית שווה הרבה יותר מבחינת המבוטח.

במקרה של שיפור בתוחלת החיים מעבר לצפוי בטבלאות הסטטיסטיות הנוכחיות, ההטבה תהיה שווה יותר ויותר מבחינת המבוטח, ותעלה יותר מבחינת חברת הביטוח.

מבחינת יציבותן של חברות הביטוח, סביר שהתוצאה הפוכה לאינסטינקט, כשקיצור תקופת החיסכון משמעותי יותר מהמחיר הסטטיסטי שקטן ככל שתקופת החיזוי מתקצרת.