כשלובשים חולצה של מותג ישראלי כמו פוקס, או מכנסיים של מותג ספרדי כמו זארה, בשני המקרים סביר להניח שהמוצר יוצר בסין. ענקיות האופנה היו מעדיפות בוודאי לטשטש את העובדה הזו, אבל בצדק קבע המחוקק כי יש לציין במפורש על תווית הבגד (או הנעל) את ארץ הייצור.
דווקא כשזה נוגע לתרופות ולתמרוקים, הנוגעים לבריאות האדם, ההוראות כלפי היצרנים מקילות יותר. למעשה, לצרכן אין דרך לדעת היכן יוצרה התרופה שאותה הוא בולע בהוראת הרופא. גם לרופא או לרוקח אין ממש מושג.
"התקנות בנושא תרופות מחייבות ציון שם ומען של בעל הרישום, או שמו ומענו של בעל האישור לייבוא התכשיר על-גבי האריזה. בפועל, מצוינים גם שם היצרן ומענו - לא בהכרח אתר הייצור עצמו", מסבירים במשרד הבריאות. בתרגום לעברית, חברות תרופות לא מחויבות לציין היכן מיוצרת התרופה, אלא את שמו ואת כתובתו של היבואן. הנוהג הוא לציין גם את שמו וגם את כתובתו של היצרן, אך במשרד הבריאות מדגישים: כתובת היצרן אינה מעידה על מקום הייצור. כלומר, הנהלת יצרנית התרופות יכולה לשבת במשרדים מפוארים בתל אביב, אבל את התרופה היא*יכולה לייצר*בעיירה בהודו.
קחו, למשל, משחה של טבע שנקראת דרמלר, לטיפול בדלקות בעור. על האריזה מופיע הכיתוב "טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ, ת"ד 3190, פתח תקווה". בכתובת הזו יושבת ההנהלה הראשית, אך לצדה גם אחד המפעלים הוותיקים בקבוצה (אסיא). האם טבע כאן היא היצרנית, או רק היבואנית, כמו בחלק מהתרופות ומהתכשירים שלה? לא ברור.