המצב ב-NBA לפני שנתיים-שלוש היה כל כך טוב מבחינה כלכלית, שטרנד חדש נולד באותה תקופה: כוכבי-העל של הליגה שהיו קרובים לסיום חוזה בקבוצות שלהם, הרגישו כל כך טוב עם עצמם שחתמו על הארכת חוזה מינימלית. לברון ג'יימס ודוויין ווייד, למשל, חתמו לשלוש עונות למרות שהוצעו להם חוזים לשש עונות. נגיע ל-2010, הם אמרו בהנחיית סוכניהם הממולחים, ונראה מה קורה. למה לשעבד את עצמנו עם חוזים אומללים של 15 או 17 מיליון דולר לעונה עכשיו, ולא לחכות שתקרת השכר תמשיך לזחול כלפי מעלה ולקבל 20-22 מיליון דולר לעונה? חשבון פשוט.
לא רק כוכבי-על התעסקו במתמטיקה. גם שחקני דרג שני העדיפו בשנתיים האחרונות לוותר על השנים הנותרות בחוזה כדי לקצר אותו, בהנחה שהעלייה בתקרת השכר תאפשר להם חוזים טובים יותר. ההימור נראה אז קטן מאוד, ומשבר כלכלי עולמי נראה באופק כמו הסיכוי שהניקס ייקחו אליפות.
המשחק המתמטי ב-NBA הוא מאוד פשוט: המצב של הליגה בשנים האחרונות היה פנטסטי, ההכנסות גדלות מדי שנה, מה שגורם באופן ישיר לתקרת השכר לגדול. וכל אלו גוררים כלפי מעלה גם את שכר המקסימום המותר לשלם לשחקנים. ב-6 השנים האחרונות גדלה תקרת השכר ב-46%. המשמעות הבסיסית היא שכל קבוצה יכולה להציע מדי שנה בממוצע העלאת שכר ממוצעת של8%.
מהסיבה הזאת, אגב, דיברו כולם על 2010 כשנה שבה תשתנה הליגה לבלי היכר. השנה בה ייפלטו לחוף הפרי-אייג'נטס הכבדים. דיברו על כך שקבוצות מתכננות כבר עכשיו את צעדיהן איך לפנות מקום בתקרת השכר ל-2010, מה שיאפשר לשחקנים כמו לברון ג'יימס לנתר מאוהיו לניו יורק, לדוויין ווייד ללכת למקום אחר כדי לנסות לקחת אליפות וכו' וכו'.
תום עידן הפלירטוטים
אלא שבחודשים האחרונים כולם מדברים אחרת. המשבר הכלכלי הגיע מהר מאוד ל-NBA, קבוצות מתקשות למכור כרטיסים ומנויים ושליש מהאולמות (במקרה הטוב) ריקים למרות שכרטיסים נמכרים גם עבור 5 דולר. קבוצות כסקרמנטו קינגס וממפיס גריזליס דיווחו על הפסדים גדולים. אליהן הצטרפה השבוע אינדיאנה פייסרס שמנהליה הודיעו כי הקבוצה תסיים את העונה עם הפסד של 30 מיליון דולר, ולמעשה תשלים עונה תשיעית מתוך עשר העונות האחרונות בהן היא מסיימת עם הפסד.
לפי הערכות בארה"ב, לראשונה מזה שבע שנים תקרת השכר ב-NBA תרד בעונה הבאה. התקרה שעומדת העונה על 58.68 מיליון דולר לקבוצה, צפויה לרדת לכיוון 57.3 מיליון, ובעונה שאחרי זה תרד לאזור ה-54 מיליון דולר.
לעניין הזה יש שתי משמעויות: קודם כל, שהרף ממנו מתחילים לשלם "מס לוקסוס" (קנס של דולר על כל קנס של חריגה מהתקרה) יהיה נמוך יותר. ואם השנה 12 קבוצות נאלצו לשלם "מס לוקסוס", בעונה הבאה עם העלייה בחוזי השחקנים מספר הקבוצות עוד יגדל. המשמעות השנייה היא שקבוצות שבנו על כך שתקרת השכר תעלה לאזור 65 מיליון דולר ופינו מקום בתקרת השכר כדי להביא פריי-אייג'נט גדול, יצטרכו לנטוש את החלומות האלו ויעסקו בעיקר בשיפוצים קוסמטיים בסגלים.
מי שמתחיל להפנים את המצב החדש הם דווקא השחקנים. פתאום כולם מדברים בקול אחר. לברון ג'יימס, אחרי שפלירטט עם רעיון המעבר לניו יורק, הודיע לא מכבר כי הוא מחויב לקליבלנד וייתכן שיחתום כבר הקיץ על הארכת חוזה בקבוצה. גם דוויין ווייד שרצה לבדוק אופציות בריחה ממיאמי, מדבר עכשיו על הארכת חוזה. למה כולם ממהרים לחתום עכשיו? קודם כל, כי ברגע שתקרת השכר תרד, החוזים שייחתמו מאותו רגע והלאה יהיו נמוכים יותר.
העניין השני הוא שהשחקנים מתחילים להסתכל בחשש ל-2011, אז יחודש הסכם העבודה הקיבוצי בין ארגון השחקנים לליגה (Collective Bargaining Agreement) ואחרי שנתיים בהן הליגה תרשום בעיקר הפסדים, יהיה קשה מאוד לשחקנים להשיג על שולחן המו"מ גמישות בקשר להעלאות שכר ולחוזי מקסימום.
ההסכם החדש שייצא לדרך גם יחסל את החלום של שחקני-העל, שלפי הערכות היו אמורים תוך שמונה שנים בליגה לכל היותר כבר לברון לגרד שכר שנתי של 20 מיליון דולר לעונה. מה שלקח לשחקנים כמו קובי בראיינט או טים דאנקן כמעט 12 שנה.
"אם שחקן יכול לחתום עכשיו על חוזה בסכומים של היום, עם האופציות להעלאה בשכר כפי שהיא קיימת היום, הייתי מציע לו לעשות את זה", אומר ג'ורג' אנדרוז, סוכן שחקנים בעבר ועו"ד משיקגו בראיון לאתר הרשמי של הבולס. "עדיף לנצל את הביטחון היחסי שיש בהסכם הנוכחי, לפני שייכנס ההסכם החדש בין הליגה וארגון השחקנים שיתברר כהרבה פחות טוב עבור השחקנים".
"יהיה בסדר" בסגנון אמריקה
אחת הבעיות של הקומישינר דייויד סטרן כרגע היא איך לעבור את השנתיים הקרובות. בשבועות האחרונים הוא נתון ללחץ גדול מאוד מצד בעלי הקבוצות ומצד הארגון שלו עצמו. הבעלים טוענים למצב אבסורדי לפיו המשבר היכה בכל הכוח, ההכנסות יורדות, ובעוד שרוב הקבוצות צפויות לסיים את העונה בהפסד כספי, הרי שהשחקנים יכולים עד 2010 להיות רגועים בשל הסכם השכר שמגן עליהם מקיצוצים. נכון להיום, בעלים של קבוצה יכול לעשות עשרות צעדי התייעלות בארגון שלו, כולל פיטורי עובדים וקיצוצי שכר - מלבד צעד אחד מתבקש: קיצוץ שכר לשחקנים.
הקומישנר עצמו כבר פתח בצעדי התייעלות כשפיטר כ-10% מכוח העבודה בליגה, אבל גם הוא יודע שעד 2011 - ולא משנה לאיזו רמת הכנסות תצנח הליגה - בשחקנים אי אפשר יהיה לגעת. אחר כך זה כבר סיפור אחר.
מדי כמה שבועות עולה סטרן לדבר על המצב הכלכלי ומנסה לפזר אופטימיות מסוימת בסגנון סיסמאות של "המשבר הוא קשה אבל הליגה מספיק חזקה לעבור גם את המצב הזה", אבל הבעלים מציירים תמונה אחרת. לאחרונה אף נתן סטרן הנחייה לבעלים שלא לדבר על המצב הכלכלי כדי למנוע בהלה. קווין מקהייל, המאמן של מינסוטה שדיבר בסוף השבוע על הקשיים של ניהול הקבוצה בימי המשבר, קיבל מסטרן הודעה כי זו הפעם האחרונה שהוא מתבטא בנושא. כשנשאל מקהייל כמה ימים מאוחר יותר על-ידי עיתונאים שוב על העניין הכלכלי, כבר אמר: "קיבלתי הוראה על ידי הליגה שלא לדבר על זה. אני לא יכול להגיד כלום. אני לא חושב כלום. כלום, כלום. אני מבטיח שלעולם לא אחשוב יותר. מעכשיו אני רק אשתוק".
סטרן עצמו אמר אתמול כי "בעונה הקרובה אולי נצליח לרשום עלייה של אחוז או שניים בהכנסות, אבל אני בהחלט מודאג ממה שיקרה בעונה הבאה. בכל מקרה, ברור שבהסכם הקרוב עם השחקנים שייפתח ב-2011, נצטרך לעשות כמה שינויים כדי להתאים את עצמנו למצב הקיים". לאלו שהתעקשו להבין בדיוק איפה עומדת הליגה בתוך המשבר הנוכחי, נתן סטרן בדרכו הייחודית את נבואת הזעם הכי גדולה שהוא יכול לתת: "חייבים להיות אנשים אופטימיים מדי או לא מחוברים למציאות כדי להגיד שהליגה לא תיפגע מהמשבר הנוכחי".
הירשם עכשיו בחינם לניוזלטר והתראות ספורט וקבל לתיבת המייל שלך את כל החדשות, העדכונים, המגזין, הטורים והפרשנויות של מדור הספורט של גלובס