הדרך לשליט עוברת אצל אבו מאזן

בימים אלה מתקרבת ועדת שמגר, בראשות הנשיא לשעבר של בית המשפט העליון - ועמו האלוף במיל' עמוס ירון ופרופ' אסא כשר - לכתיבת המלצותיה באשר לכללי הניהול העתידיים של משא-ומתן על חטופים. מתוך הדו"ח, צריך לשער, תבצבץ ביקורת מסוגננת היטב על דרך התנהלותו של ראש-הממשלה אהוד אולמרט ואולי גם של שליחו, עופר דקל.

הנחות העבודה שהדריכו אותם לאורך כשלוש שנים התבררו כבלתי מבוססות: החמאס מעוניין להכתיב את תנאי העסקה - לא להתמקח עליהם. קל וחומר, שלא נפלה עליו "בהלת נתניהו", ולפיכך לא חש החמאס עצמו אנוס לקשור עסקה של הרגע האחרון, ועוד בעת שאולמרט במצור של אוהלי המחאה והקריירה הפוליטית שלו במרחק ימים ספורים מסיומה.

שיא ההחמצה היה במהלך "עופרת יצוקה"

מתחילה, הדרך היחידה להניע, אולי, את חמאס להתגמש לעסקה בתנאים נסבלים הייתה באמצעות הפעלת מערכת לחצים מורכבת, שתגבה מחירים כבדים על המשך שביו של גלעד שליט. החל בתעבורה במעברי הגבול, עבור בעצירת אספקת שקלים לעזה, וכלה בפעילות צבאית יזומה ורצופה. שיא ההחמצה היה במהלך "עופרת יצוקה", כאשר צה"ל נמנע - חרף עצות טובות מפיקוד דרום ומהשב"כ - להרחיב את מכבש האש גם לרפיח (עיר שעודנה מעוז של פתח') ועמוק יותר לתוך העיר עזה. הפסקת האש יכולה הייתה להיראות אחרת. אין זו חוכמה שלאחר מעשה, שכן כך נשמעו טיעונים שהוצעו בשעתם לאולמרט ולרמטכ"ל.

כיצד יש לקרוא את עמדת החמאס לאור התנהלות ישראל:

לעסקת-חליפין יש מבחינתם היגיון אסטרטגי, שבמרכזו חידוש תעשיית הטרור בגדה המערבית. בפשטות: להחזיר לג'נין, טול-כרם, רמאללה ולחברון את האישים המרכזיים, שהפעילו את מערכת הפיגועים לפני האינתיפאדה השנייה ומאז. החמאס חש מצוקה גדולה נוכח הצלחת ישראל בשש השנים שמאז מבצע "חומת מגן" בריסוק פסי הייצור של המחבלים-מתאבדים ושבירת הרשתות שסיפקו חומרי חבלה ומטעני נפץ, ואף החלו בהרכבה מקומית של קסאמים.

מכאן, שהחזרתם לשטח של ג'מאל אבו אל-היג'א, עבאס א-סייד ורבים אחרים נתפסת בזרוע הצבאית של חמאס כפתח לשיקום הדרגתי של התשתית שאיבד. הם יודעים שאנשים כאלה יישארו לאחר שחרורם במעקב שיטתי - אבל לעצם הופעתם בערי מגוריהם אמור להיות אפקט של זעזוע והתחדשות. עסקת שליט עבורם היא, אפוא, מקפצה לגדה, ואם עומדת ישראל על מניעת שובם של האסירים לבתיהם, הפיתוי אינו כה גדול.

החמאס מעוניין ברגיעה ארוכת-טווח בעזה

בין הדמויות שבגינן נכשל המשא-ומתן בקהיר יש שורה של אסירים, שהנהגת חמאס מתקשה במיוחד לוותר עליהם. נזכיר כאן אחד מהם, איבראהים חאמד, ששימש כמפקד הצבאי של החמאס בגדה, ונלכד על-ידי השב"כ לאחר מרדף של שנים. חאמד הוא בן-דודו של חאלד משעל, אף הוא מכפר סילוואד, והוא גויס בעמאן על-ידי משעל בכבודו ובעצמו.

איזה רווח, שואל עצמו משעל, יפיק חמאס משחרורו של מרואן ברגותי ערב הוועידה השישית של תנועת פתח', בעוד חאמד ואחרים שהוכנסו לפנתיאון הגבורה של חמאס נשארים בבתי הכלא? כיצד יסבירו משעל ועמיתיו-יריביו מדוע מחבלים למופת שספרים נכתבו עליהם וסרטים הופקו לכבודם, כמו חסן סלאמה וראיד חוטרי, אינם זוכים לצאת לחופשי?

עקרון ההגליה של משוחררים - כפי שהציעה ישראל - אינו מקובל על חמאס כפתרון שיחול על 140-150 אסירים. כל פלסטיני מכיר את התלאות שעברו מגורשי כנסיית המולד בבית לחם ואת דרך הייסורים של בני הגדה שגורשו לעזה בפרשיות קודמות. הגליה נחשבת אצלם להשפלה מעליבה. לכן, כל מה שחמאס יהיה מוכן לו בנתונים הקיימים הוא הגליה של מספר משוחררים קטן - 20-30 - ואף זאת רק בהסכמתם המפורשת מראש. האווירה בבתי הכלא הישראליים אינה כזו שתוליד התנגדות להסדר כזה.

החמאס מעוניין זה מכבר ברגיעה ארוכת-טווח ברצועת עזה - אבל ככל הידוע לא הותנתה רגיעה כזו בשחרור גלעד שליט, והמצרים, למשל, עמדו על הפרדת שתי הסוגיות. וכך ניתן לראות בימים האחרונים שחמאס - לראשונה באמצעות הודעה רשמית ממשרד הפנים שלו - מגנה את המשך ירי הטילים לישראל ופועל בשטח לעצירת השיגורים, אבל אינו מוצא קשר בין התנהגות כזו, לבין התגמשות בעניין שליט.

"הסדרה", אילו הייתה כזו, צריכה הייתה לכלול את עניינו של החייל החטוף. מי שפוסל אותה ומקווה להישען על "הרתעה" בלבד, משמיט מידו מנוף חשוב. מחמוד זהאר, מראשי החמאס, כבר השמיע הצהרה מהפכנית שלפיה "ההתנגדות איננה רק בנשק"...

אבל נדמה לי שהסיבוך הגדול ביותר נובע מן ההקשר הפוליטי. אין זה מקרה שחיזבאללה סיכם עם עופר דקל את החזרת ארונותיהם של אלדד רגב ואודי גולדווסר ז"ל - רק לאחר שהושג אשתקד הסכם דוחא בינו לממשלת ביירות בראשות פואד סניורה, ונציגי חיזבאללה חזרו לקואליציה. לוח הזמנים הפוליטי, הפנימי, של לבנון הוא שתיקתק בפועל ולכל אורך המשא-ומתן, והוא שקבע את עיתוי העסקה.

המתנה למו"מ שבקהיר

כך, לדעתי, גם באשר לחמאס: לוח הזמנים הפוליטי, הפנימי, בזירה הפלסטינית הוא שיעצב בסופו של דבר, את התנאים הסופיים לעסקה בעניין שליט. המשא-ומתן הזה מתקיים בקהיר בימים האחרונים בדרגים הגבוהים ביותר של חמאס ופתח'. עדיין אין הסכמים אך יש התקדמות בכמה תחומים לקראת מראית-עין של פשרה.

בלא להיכנס כאן לפרטי המחלוקות הקשות שעודן עומדות על הפרק, צריך לומר כך: אם ישיג חמאס בעיני מנהיגיו, תנאים נוחים לכינון ממשלת אחדות פלסטינית אז ייווצר מבחינתו, אולי, אינטרס לסגור גם את תיק שליט. לאמור: אם חמאס יגיע למסקנה שפיוס, אם יושג, עם אבו מאזן מקרב אותו להשתלטות פוליטית על הגדה המערבית - עשוי להיות לו עניין לוותר על חלק מן האסירים הכבדים שדרש לשחרר, ובלבד שתיזקף לזכותו הצלחה בשחרור 1,400 אסירים אחרים ומאות חמאסניקים יחזרו לגדה יחד עם מנהיגיהם הכלואים בישראל וברשות הפלסטינית. לעסקת שליט תהיה, לדידם, משמעות אחרת לגמרי בצל הסכם פיוס פלסטיני מאשר בהעדרו.

ולסיכום: המשא-ומתן לא התפוצץ. הוא תקוע על שרטון בהמתנה למשא-ומתן האחר הנערך בקהיר. ואגב, במשא-ומתן הזה, הפנים פלסטיני, משקיעים המצרים (והסעודים) את עיקר המאמץ - ולא בנושא שליט. *

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של ערוץ 2