פייננשל טיימס על התוכנית של גייתנר: "תוכנית מגובשת יותר, לא נוקשה דיה"

אחרי הביקורת שנמתחה על הצהרותיו הקודמות, בטענה שהיו כלליות מדי, לא הוגן להאשים את טים גייתנר, שר האוצר האמריקני, בטשטוש התמונה הגדולה של שימוש בכספי משלם המסים עם יותר מדי פרטים קטנים. למעשה, התוכנית החדשה לניקוי המערכת הבנקאית מהנכסים הרעים מכילה את הניואנסים הנכונים.

היא מגובשת יותר, יש בה מעורבות פרטית שתצמצם את הסיכון למשלם המסים. ויש גם נגיעות קלות יפות, כמו שימוש בעמלות כדי לחזק את הקרנות לביטוח הפיקדונות.

קיימים שני רכיבים עיקריים לתוכנית - האחד מופנה להלוואות והשני לניירות ערך. בראשון, הבנקים יעמידו הלוואות למכירה לגורמים מתחרים מהמגזר הפרטי. החברה הפדרלית לביטוח פיקדונות (FDIC) תערוב למינוף של עד פי שישה מההון של ההצעה הגבוהה ביותר. משרד האוצר יממן עד 50% מההון הראשון, כלומר כ-7% מהכסף לרכישת ההלוואות.

בחלק השני של התוכנית, האוצר יבחר מנהלים של קרנות שירכשו אג"ח מגובות משכנתאות למגורים ולנדל"ן מסחרי, ויגבה אותם בשיטת דולר מול כל דולר שלהם. מנהלים יוכלו לצרף לכך הלוואות מוגבלות מהאוצר. תוכנית הרכישה תורחב גם לניירות ערך ותיקים במאזני הבנקים.

ההשתתפות הכספית נותנת לגורמים המשקיעים תמריץ שלא לשלם יותר מדי, ואילו התחרות בין הקרנות הפרטיות תעודד אותן לא לשלם פחות מדי. אך לא ברור אם המינוף הזול יכול לסגור את הפער בין המחירים שבהם הבנקים רוצים למכור לבין המחירים שבהם המשקיעים רוצים לקנות.

הראשונים תלויים בשאלה אם נכסי הבנקים כבר רשומים במחירי השוק (ואם הבנקים יכולים למכור מבלי שיהפכו לחדלי פירעון). אך להערכת כלכלנים בקרדיט סוויס, רק חמישית מהנכסים כבר רשומים במחירי השוק.

הפסולת תוצע ראשונה למכירה, באופן בלתי נמנע. אחרי הכל, לפי התוכנית למכירת ההלוואות, הבנקים יכולים לבחור מה למכור ולדחות את ההצעות במכרז. זה אומר שמחיר ההלוואות הללו יכול להשתפר רק אם הוא יהיה מעל למחיר שבו הוא רשום במאזני הבנק.

יש צורך באיום פיקוחי חריף יותר כדי לכפות על הבנקים להכיר במציאות (כלומר, לרשום יותר נכסים במחירי השוק). תנאים נדיבים מדי עלולים לגשר מהר מדי על פער התמחור - והמשקיעים החוששים מתגובה פוליטית בהמשך עלולים להירתע מהשתתפות.