הכותב היה שגריר ישראל בארה"ב
ישראל איננה המדינה היחידה שאימצה את גימיק "100 הימים הראשונים". אמנם אין בכך פגם, אך בדרך-כלל זה יותר תרגיל של יחסי-ציבור מאשר מרשם לתוכנית פעולה אמיתית.
גם הנשיא ברק אובמה, כמו פרנקלין דילאנו רוזוולט לפניו, הכריז על תוכנית למאה הימים הראשונים לכהונתו, ובהתאם לכך הוא ואנשיו ממטירים על הציבור ועל הקונגרס צרורות של יוזמות תקציביות, מדיניות וחקיקתיות, בעיקר בענייני פנים, היוצרות רושם של נחרצות ונמרצות, אף שאת תוצאותיהן המעשיות קשה לחזות.
לכאורה, תמוה שפוליטיקאים נאחזים דווקא בנוסחת מאה הימים, כי בהיסטוריה המונח הזה נולד עקב הניסיון הנואש והכושל של נפוליאון לחזור ולהשתלט על צרפת תוך 100 ימים אחרי שובו מהגלות באי אלבה. אך אפשר להבין מדוע ממשלות חדשות נוקטות שיטות שונות של יחסי-ציבור כדי להתחיל את צעדיהן בהילוך גבוה - אף שבאופן קונקרטי אין לכך קשר של ממש עם המשימות האמיתיות או האילוצים הפוליטיים שעימם הן יצטרכו להתמודד. דוגמה לכך היא ההסכמים הקואליציוניים שסוכמו לאחרונה בישראל.
כשה"ליכוד" ניצח בבחירות 1977 הייתה באמתחתו תוכנית מפורטת שחוברה בקפידה על-ידי הפרופסורים יוסף רום ז"ל ומשה ארנס יבלח"א - תוכנית שפירטה הן את יעדי המדיניות של הממשלה החדשה, בראשות מנחם בגין ז"ל, והן גם את מיבנה הממשלה הרצוי כדי להגשימם.
אך במציאות קרה אחרת - בגלל שיקולים ואילוצים פוליטיים. לתפקיד שר האוצר מונה שמחה ארליך המנוח, שכפי שהתברר לא התאים בדיוק לתפקיד, ואילו המהלכים שמנחם בגין ומשה דיין תכננו וביצעו בתחום המדיני, כלומר, השלום עם מצרים, לא הופיעו כלל בתכנוניו של משה ארנס שהתנגד לפינוי סיני.
אולי הדוגמה היחידה לממשלה שכן פעלה, לפחות חלקית, על-פי מיתאר שתוכנן מראש למאה הימים הראשונים לכינונה, הייתה ממשלתו הראשונה של אריאל שרון - כשמדובר על מערכת היחסים עם ארה"ב בכלל ועם ממשל בוש בפרט.
גם דרכה של הממשלה החדשה, שקמה בראשותו של בנימין נתניהו, תצטרך לפעול על-פי המציאות המשתנה והדינמית, לטוב ולרע, שלתוכה היא נולדה - כולל הפרט "הקטן" של העובדות הפוליטיות שקבעו את הרכבה ואת חלוקת התיקים שבה.
נתניהו הוא מנהיג נבון ומעשי, שיודע בפני אילו אתגרים הוא עומד ומה חייב להיות סדר הקדימות של ממשלתו: המשבר הכלכלי, אירן והסימנים המדאיגים לאווירת פייסנות כלפיה במערב, כולל בארה"ב - ובו בזמן, שיטוט המסגרת והפרטים של שיתוף הפעולה המדיני והביטחוני החשוב עם וושינגטון - תוך הדגשת "הקווים האדומים" המתחייבים מהאינטרסים החיוניים של ישראל.
וישנה גם הסוגיה הפלסטינית על כל היבטיה והשלכותיה, וגם סוגיית סוריה. לפיכך, גם הרעיונות המצוינים ביותר - ויהיו כאלה בנייר העבודה שיוגש לראש הממשלה - בפרט בענייני פנים מסוימים, לא יקבעו את מהלכי הממשלה והעומד בראשה, אלא המציאות. במילים אחרות, מה שחשוב באמת זה לא התוכניות למאה הימים הראשונים, אלא יכולתה של הממשלה לקדם את ענייניה של ישראל הרבה מעבר לכך. *
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
