אפשר בהחלט לברך את אביגדור ליברמן על החלטתו המדינית הראשונה כשר החוץ, להחזיר ארצה להתייעצויות את שגריר ישראל בשווייץ. זאת, כי נשיא שווייץ נפגש, למרות המחאות, עם נשיא איראן אחמדינג'אד.
כמה חבל שליברמן לא ייתקל בעוד הרבה נושאים בהם ההחלטות יהיו קלות כמו זו. השילוב של איראן ושואה זעק לתגובה ישראלית נאותה, והעובדה שמדובר בשווייץ - ולא, נניח, בארה"ב - ודאי מהווה גורם מקל מאוד על ההחלטה. החלטות הקשורות לשתי מדינות לשני עמים, למשל, יהיו קשות הרבה יותר.
יכול להיות שנשיא שווייץ עשה לנו טובה מסוימת בתזכורת שנתן לנו. אנחנו נוהגים לומר ש"זה יכול לקרות שוב". ביום זה, יום הזיכרון לשואה, נשמע הרבה את המשפט הזה. שאלה אחרת היא אם אנו עדיין מאמינים שהשואה יכולה לחזור על עצמה. דרכן של אמירות שחוזרים עליהן פעמים רבות שהן נשחקות, והזמן שעובר מאז מלחמת העולם השנייה גורם לשחיקה נוספת.
בשנה הזאת נשמע את האמירה בהקשר של איראן. פצצה אטומית, הכרזות מפורשות על הרצון בהשמדת ישראל, שנאה אנטישמית בוערת, כולם אלמנטים שללא ספק מחזקים את החשש מפני אסון אפשרי כבד. אבל יודעים מה? אני רואה בהתנהגות של נשיא שווייץ סכנה לא פחותה. בסופו של יום, ישראל לבדה לא תוכל לאורך זמן לעמוד מול הרוצים בהכחדתה. היא תזדקק לכל עזרה ותמיכה שתוכל לקבל מאומות העולם. האם אנו יכולים לסמוך על תמיכה כזאת בשעת מבחן?
שווייץ מבססת את התנהגותה על היותה מדינה ניטרלית. קשה להבין איך מדיניות מוצהרת של השמדת מדינה אחרת רלבנטית לעניין הניטרליות. אבל בעיה יותר אקוטית היא ששווייץ מעבירה מסר לפיו מטרותיה הרצחניות של איראן לגיטימיות. מדינות אחרות שוללות בפומבי את המסרים האיראניים אך במקביל משתפות עימה פעולה.