אם עד עכשיו לא רווה אביגדור ליברמן נחת מדרך הצגתו ב"ארץ נהדרת", הרי שסביר להניח שהבוקר הוא ממש זועם: שלוש פעמים היכתה בו "ארץ נהדרת" מתחת לחגורה אמש. הראשונה, כבר בסצינת הפתיחה שבה מחולל ליברמן (אסי כהן) עם בלון בצורת כדור-הארץ, כאשר המקור הקולנועי הוא ברור: "הדיקטטור הגדול" של צ'ארלי צ'אפלין, שהיה פארודיה על היטלר. מוחץ? חצוף? מצחיק? מוגזם? מה שברור הוא שהיטלר אינו טאבו יותר גם בתוכניות "לכל המשפחה".
הפעם השנייה שבה היכתה "ארץ נהדרת" בליברמן הייתה כאשר הוא נראה ישן בפיז'אמה דמויית בגד של הקלו-קלוקס-קלן. גם כאן הזיהוי אינו מחמיא, בלשון המעטה, אבל אחרי צ'אפלין-היטלר, מה הוא כבר "סתם" גזען אמריקני?
המכה השלישית והמעניינת מכל, הונחתה על ליברמן בסצינת הנשיקה עם בן -דמותו של מנחם בן. נשיקה בין שניים מאותו מין הייתה כבר לחיזיון נפוץ בטלוויזיה (מי זוכר בכלל איזו סערה חוללה הנשיקה הלסבית בסיטקום "אלן", רק לפני שנים אחדות?), אם כי היא שמורה בדרך-כלל לסדרות המשודרות בשעות מאוחרות ולא לתוכניות לכל המשפחה.
לא בטוח שיש כאן מופע של נאורות וקידמה: הרי יוצרי התוכנית ביקשו להשפיל את ליברמן באמצעות הרומן, כביכול, שלו עם מנחם בן, אך בכך הם לא שונים מאוהדי הכדורגל: מבחינתם "הומו" היה ונשאר כינוי הגנאי המעליב ביותר לגבר. *
"שלום, חבר" מאת שרית חדד
על מקור הביטוי "שלום חבר", "מונית הכסף", א', 22:30, ערוץ 2
הנה ההוכחה שאפשר לכתוב שעות של סאטירה, להעמיד שורת כוכבים לביצועה, ועדיין להיווכח שהמציאות עולה על כל דימיון: ב"ספיישל" יום העצמאות של אמש ב"קשת" (אני מודה שלא החלטתי עדיין אם מדובר ברצון כן לחגוג את יום העצמאות שנפל מחוץ לימי השידור של הזכיינית, או משגעון גדלות לפיו "המדינה זה אני" שהביא אותה לציין את יום-העצמאות באיחור של ארבעה ימים), העלה עידו רוזנבלום למונית שני בחורים צעירים שלא ידעו מי טבע את הביטוי "שלום חבר".
מילא שלא ידעו, אבל אחרי כמה דיונים ובירורים טלפונים פסק אחד מהם: "כולם אומרים שזאת שרית חדד". מאות אלפי צופים בבית ישבו מול המסך ולא ידעו בוודאי אם לבכות או לצחוק. בעצם, מאות אלפים? אולי רק עשרות אלפים מתוכם. *