באזורים מסוימים ביפן עובדים שכירים נהנים מ"חופשת שברון לב", חופשה בת שלושה ימים שמאפשרת להם להתגבר על חוויות של עצב כמו פרידה רומנטית או אהבה נכזבת. זכויות עובדים כאלו נשמעות היום הזויות, ובעולם התזזיתי והתחרותי שלנו הן מפנות את מקומן לוויתור על זכויות בסיסיות של עובדים.
התייצבות לעבודה בימי מחלה, גלישה של עבודה לשעות הפנאי, פיטורים בלי פיצויים והיעדר ביטחון תעסוקתי - הם רק חלק מהתופעות המשקפות את הידרדרות מעמדו של העובד השכיר בשנים האחרונות. גם השביתה בה פצחו באחרונה עובדי האוניברסיטה הפתוחה בתביעה לאבטחה תעסוקתית, מדגימה את הציפייה של העובדים לשינוי.
ד"ר איציק ספורטא, מרצה וחוקר ליחסי עבודה מהפקולטה לניהול באוניברסיטת תל-אביב, סבור שמעמדו של העובד המודרני לא שונה היום הרבה מזה של פועל הייצור בשלהי המהפכה התעשייתית, רק ללא העשן והפיח. לאן מתגלגל מעמדו של העובד השכיר בעולם המערבי, והאם הוא יורע או יוטב כריאקציה למהלכים היסטוריים שאירעו בעשורים האחרונים? תלוי את מי שואלים.
"הדמוקרטיה נעצרת בפתח מקום העבודה"
"לאורך ההיסטוריה", מסביר ספורטא את טענתו, "יחסי ההעסקה עברו שלושה מהפכים מרכזיים: אדון-עבד, אדון-משרת ויחסי עובד-מעביד, שהתפתחו אחרי המהפכה התעשייתית.
"בשלהי המאה ה-18, בעל המפעל שכר מפקחים מטעמו שהיו אחראים על גיוס אנשים לעבודה יומית. זו הייתה תחילתה של העבודה השכירה, שאופיינה בהתעמרות טוטלית - עם 16 שעות עבודה ביום ויותר, עם שרירותיות, עם זמניות ועם היעדר זכויות מוחלט.
"אחרי מאבקים, עליות ומורדות, החל - בסוף מלחמת העולם השנייה - תור הזהב של העובדים, שנמשך עד אמצע שנות ה-70. עובדים נהנו מתעסוקה מלאה, ממדיניות כלכלית מרחיבה ותומכת, ומהתארגנויות עובדים ומפלגות פוליטיות שהגנו עליהם ותמכו בחקיקות מגינות.
"באמצע שנות ה-70, בעקבות משברים כלכליים כמו משבר הנפט, השתלטה בעולם הגישה הניאו-ליברלית של רייגן ותאצ'ר, שפמפמה את הרעיון שהתארגנויות עובדים הם תופעה שלילית ושהשוק הוא המארגן הטוב ביותר של הכלכלה. או אז החל מהלך של ניפוץ החוקים שמגנים על העובדים, שבירת מושג הקביעות ופירוק ארגונים, כשבמקביל גם השינויים הטכנולוגיים והתרבותיים, כמו התפתחות ערך האינדיבידואליות, יצרו מצב שבו עובדים איבדו מכוחם. כך נוצר מצב שבו עובד שאינו בעל כישורים מיוחדים הוא תחליפי לגמרי. זה בדיוק מה שמאפיין היום את מעמדו של העובד המודרני: אולי הוא משתכר נאה, אולי הוא מתהלך בהיכלות שיש, אבל עדיין הוא כלי משחק בידי המעסיק".
- קצת מוגזם להשוות את עובד המכרות לעובד המודרני.
"בהרבה מאוד היבטים המעמד של השניים דומה. עובדים היום לא יודעים אם מחר תהיה להם עבודה, אין להם מערכת חברתית אמיתית שמחזקת אותם ונותנת להם ביטחון, וחוקים שהושגו אחרי מאבקים קשים - כמו חוק שעות עבודה ומנוחה - נרמסים. הגישה לעובד היא שרירותית, ובעיקר - העובדים מפחדים לדבר במקום העבודה ולומר מה שהם חושבים פן יבולע להם".
ספורטא מביא סימוכין לדבריו דרך דוגמה ציורית שממחישה את ההידרדרות במעמד העובדים ובזכויותיהם: "קניון שבעת הכוכבים בהרצליה, למשל, נקרא כך על בסיס שבעת הכוכבים בדגל שהרצל חלם עליו. למה שבעה כוכבים? כיוון שהרצל חזה שבמדינת היהודים העובדים יעבדו שבע שעות ביום. איך קרה שמרעיון נפלא כזה מסמלים היום שבעת הכוכבים קניון שפתוח שבעה ימים בשבוע? מה רעיון כזה עשוי לומר מבחינתם של העובדים? שאין להם יום מנוחה קבוע, ששעות העבודה שלהם משתנות לפי צורכי המעסיק, ושהציפייה מהם היא לעבוד יותר. אנחנו גם יודעים שהשכר שלהם לא מדהים, בלשון המעטה. אז נכון, לעבוד במפעל מתכת או במכרה פחם זה סיוט לעומת עבודה במפעל עופות או לעומת זבנית שעומדת שעות ארוכות על הרגליים, אבל סוג כזה של יחסי עבודה הוא לא פאר היצירה. למעשה, אנו חיים בדמוקרטיה פורמלית ברמת המדינה ובדיקטטורה לא נאורה ברמת העבודה. בעולם המודרני הדמוקרטיה נעצרת בפתחו של מקום העבודה, ובארץ זה אפילו חריף יותר".
"מה שווה 'קביעות' אם העסק פושט רגל?"
פרופ' דוד דה-פריס, חוקר היסטוריית עובדים והון בחברה הישראלית באוניברסיטת תל-אביב, מתייחס למעמדו של עובד הידע במערב: "למרות שרמת שכרו של העובד עלתה, המשבר הנוכחי מראה שהוא לא ממש מוגן. החשיפה למעגלי האבטלה עלתה בצורה דרסטית, ואפשר לפטר אותו מהיום למחר. יתר-על-כן, הציפייה מעובד הידע להתמסר באופן טוטלי למקום העבודה שלו ולהישאב אליו גם בשעות הפנאי, משכפלת בעצם סוג של עבדות מודרנית. אם להודות על האמת, חלק מן התהליכים הללו היו בחירה של העובדים. באופן יזום הם לא רצו חוזה קיבוצי כדי לקבל את אשליית החופש של זמינות גבוהה למעסיקים אחרים בתנאים משופרים, אבל משברים כלכליים כמו שאנו חווים היום מדגימים את המחיר".
- למה העובדים השכירים בעשורים האחרונים לא עצרו את הסחף הזה?
ספורטא: "כיוון שאנחנו חיים בעולם של שוטים. כעובדים במערב אנחנו חושבים שאנו מצויים על גג העולם, אבל פתאום הגג נשמט ושעות מיתון כאלו מוכיחות עד כמה מעמדם של העובדים שביר. במידה מסוימת, תרבות הצריכה סימאה את עיניהם של העובדים השכירים שחושבים בשגגה כי אם הם השיגו בחיים רכב גדול יותר, מסך טלוויזיה גדול יותר ובית גדול יותר - הם חיים מצוין. בחברת שפע קיימת נטייה לפיה כל אחד מתכנס בד' אמותיו וזונח את הערכים החברתיים. מעבר לכך, יתר-על-כן, במסגרת הגלוריפיקציה של הסיכון הקיומי, אף אחד גם לא רוצה 'לנענע את הסירה' שממילא נמצאת בים סוער. אף אחד לא עוצר וזועק שלא ייתכן שבמדינה עשירה כמו ישראל אנשים לא יחוו חיים מלאים, עם עומק ועם תנאי העסקה ראויים".
דה-פריס סבור שמהדוגמה של "ויטה-פרי גליל" ניתן ללמוד הרבה על הדינמיקה של מעמד העובדים: "ככלל, 'יציאה לרחובות' לא אופיינית לעובדים השכירים הישראליים, אבל כאפיזודה קיימים אירועים מקומיים וזמניים בענפים מסוימים, כפי שקרה בחצור הגלילית כשכל העיר התגייסה והתארגנות העובדים חצתה את גבולות המפעל. אבל, אני לא רואה גלישה מאפיזודות מקומיות וזמניות כאלו למשהו ארצי גורף".
עו"ד נחום פינברג, המייצג את האוניברסיטה הפתוחה בפרשה האחרונה, זוקף את ביטול הגבולות הגיאוגרפיים והפיכת התחרות לרב-לאומית לגל הטכנולוגי מהעשורים האחרונים: "עובדים פועלים בתוך מסגרת עסקית. כשהמעביד נלחץ, זה משפיע על העובד. לא הגיוני לדרוש אבטחה תעסוקתית כשהצד השני (המעסיק) תלוי כולו בתנודות השוק".
גם רמי לוי, המנכ"ל והבעלים של רשת השיווק "השקמה", המעסיקה 2,000 עובדים, סבור כי כללי המשחק החדשים של התחרות משפיעים לא רק על מצבו של העובד אלא גם על המעסיק: "עובדים היום מבינים שוועדים חזקים, הסכמים קיבוציים וכדומה - כלים ששירתו את הדור הקודם - מתאימים אולי למשרדים ממשלתיים וגופים ציבוריים ששם הכסף זורם (שגם מאופיינים בהרבה בירוקרטיה, נוקשות וסרבול), אבל לא לגופים עסקיים שחייבים להתנהל לפי כוחות השוק. עובדים היום מבינים היטב שלא הם עצמם, לא הוועד שלהם ולא המעביד מספקים להם את הביטחון התעסוקתי אלא הביזנס. אחרי הכול, מה שווה 'קביעות' או 'הסכם קיבוצי' אם העסק פושט רגל?".
פול צוקר, הבעלים והמנכ"ל של קבוצת ההשמה "נישה", מחזקת את דבריו של לוי ומוסיפה, כי בשנים האחרונות העובדים החלו להבין מנטאלית מושגים עסקיים כמו גלובליזציה ותחרות, ולהפנים כי בהתאם לכך גם כללי המשחק במשוואה מעביד-עובד השתנו: "לא בהכרח מעמד העובד השתנה לרעה בוודאי שלא בכל ההיבטים. אמנם ברמה האידיאלית העובד המודרני היה רוצה להשתכר שכר גבוה, ליהנות מדרגות חופש גבוהות במישור המקצועי, ועדיין לצפות שהקולקטיב יגן עליו בשעות משבר, אבל הוא מבין שה'גם וגם' הזה אינו אפשרי בחוקי המשחק החדשים".
"בעקבות התחרות, גם המעסיק תלוי בעובדים"
פינברג מסכים עם הדברים ומוסיף: "האינדיבידואליזציה וקיצור אמצעי התקשורת פועלים לטוב ולרע במקרה של העובד. אמנם הפיקוח עליו התהדק והפך צפוף יותר, אבל בהיבטים אחרים זה היטיב איתו: אפשר לו לעבוד מכל מקום, מתי שנוח לו, והקנה לו יותר חופש במישור המקצועי".
צוקר מסכימה: "בהחלט נכון. אסור לשכוח שהסינוסיאדה הזו של גאות ושפל בשוק מחלישה גם את המעסיק והופכת אותו תלוי יותר בעובדים שלו. גם המעסיק היום הפנים שהוא כבר לא קיסר גדול וכל יכול. מכיוון אחר, הטכנולוגיה העמידה בשנים האחרונות לרשות העובד כלים ל'תקוף את המעסיק' ולא להיות תלוי רק בלוגו שלו. כלים טכנולוגיים חדשים כמו רשתות חברתיות מאפשרות לו ביתר קלות למצוא משרות חדשות ולתזז ממקום למקום".
ולוי מחדד: "מה שיפה הוא שהתחרות החזקה בשוק הפכה גם את המעסיק לתלוי בעובדים, ולא רק ההיפך. היום המושג 'קביעות' והמשכיות בעבודה הם לא רק משאת נפש של העובדים אלא גם של המעסיקים עצמם. ככל שהזמן נוקף, כך התלות הזו בין העובד למעסיק הולכת ומתחזקת. גם המעביד מרגיש כמאמר האמרה העממית ש'עדיף להיות תלוי אחד בשני ולא אחד ליד השני'. בסופו של יום, דווקא כתוצאה מהתחרות וממשברים כלכליים כמו המשבר הנוכחי שני הצדדים יעבדו קשה יותר, שניהם יצטרכו לתת יותר מהאיקס שעליו הם מחויבים לפי חוק. עסק שלא ישמור על הרוח הזו לא ישרוד".
- לאן זה הולך? איך ייראה מעמדו של העובד השכיר עשור מהיום? מה יהיה מעמדו של העובד שני עשורים מהיום?
דה-פריס: "מעמדו של העובד השכיר מוגן פחות ממה שהיה בעבר, לפני הגלובליזציה וההפרטות הגדולות, ואיני רואה שיפור במעמדו בעתיד הנראה לעין. אמנם נולדים אידיאולוגיות וחוקים מגנים, אבל נאיבי לצפות ממערכת חקיקתית לפתור בעיות שמתקיימות ביחסי העבודה כמו ארעיות, פיטורים ללא פיצויים או אי-הכרה בזכויות. גם שינוי אידיאולוגי הוא תנאי הכרחי אבל לא מספיק. כדי שמעמדו של העובד ישתפר נדרש שינוי תרבותי-תודעתי-מערכתי, ובעיקר התארגנות של עובדים - בלעדיה האידיאולוגיה והכוונות הטובות יישארו בארון".
ספורטא: "דם ברחובות, הפגנות והתקוממות נגד המצב - אני לא רואה בארץ. רואים אמנם ניצנים של התייחסות לנושא ורצון לייצר כוח פוליטי לא מפלגתי באמצעות ארגונים כמו כוח לעובדים או ארגונים אחרים לשינוי חברתי, אבל המשבר הכלכלי כשלעצמו בלם את ההתעוררות הזו כיוון שהמצב מבחינתם של העובדים הפך להיות יותר הישרדותי. כדי שמעמדו של השכיר מול המעסיק יוטב, אנשים יהיו חייבים להתכנס חזרה לרמת הקולקטיב וזה לא משהו שנראה בעתיד הקרוב".
צוקר: "ללא ספק כוחו של העובד יהיה טמון לא בהיבט של ביטחון תעסוקתי אלא במגוונות הידע שלו, דבר שיקנה לו את היכולת להתנייד מארגון לארגון. ודאי שיש לכך השלכה נפשית, להערכתי הוא יהיה לחוץ יותר נפשית להשיג את הידע הזה ויהיה לו פחות זמן לעצמו".
"הביטחון ממילא כבר לא נתפש כערך"
ד"ר אשר עידן, מרצה לחקר העתיד באוניברסיטת תל-אביב, רואה את הדברים דרך פריזמה אחרת לחלוטין. "חלק גדול מההתבוננות על מעמדו של העובד המודרני", אומר עידן, "עוברת דרך משקפיים של סט ערכים ודעות פוליטיות. עובדים תמיד היו מדוכאים וזכויותיהם נרמסו, גם כשהיו להם ועדים חזקים. פקידי הוועד היו היחידים שתנאי ההעסקה שלהם השתפרו. מי שחוללה את השיפור במעמדם של העובדים היא מהפכת המידע של שנות ה-80, ויותר מכן הפאזה הבאה שלה - מהפיכת היצירתיות של תחילת שנות ה- 2000. אני לא מבין את ההתבכיינות הזו לגבי מעמדם הנשחק כביכול של עובדי ההיי-טק היצירתיים, למשל, מה לנו כי נלין? אם נסתובב בקריית עתידים נראה עד כמה התנאים שלהם השתפרו: השכר, התנאים הפיזיים במשרד ממוזג, השעות שהם מבלים בקפיטריה והמסעדות המשובחות שמקום העבודה מספק להם".
- מעמדו של עובד לא מסתכם רק ברמת שכר, משרד משיש וחדר ממוזג. בהדרגה, המעסיק השיג דריסת רגל בשעות הפנאי שלו ורמת הביטחון התעסוקתי צנחה.
עידן: "זה נכון, אבל הביטחון התעסוקתי ממילא כבר לא נתפש כערך אצל אותם עובדי ידע יצירתיים, במיוחד אלה הנמנים על דור Y. העובדים מהזן החדש הזה, מתוך בחירה מושכלת, ויתרו על ההסכם הקיבוצי ועל ועד טפילי שגובה מהם דמי חבר. הם לא זקוקים לערך הקביעות והיציבות שנחשב אצל הוריהם למקודש. יתר-על-כן, הערך של סיפוק מהעבודה או מימוש עצמי הפך לבעל משקל כבד יותר. העבודה זולגת אל הפנאי והם נשארים עד תשע בלילה? עבור האנשים היצירתיים הללו העבודה היא מקום בילוי מרתק יותר מאשר קולנוע.
"בשורה התחתונה, הכיוון אליו הולך מעמדם של עובדי העתיד עובר דרך סוגיית הביקוש וההיצע. ללא ספק עובדי כפיים שעיסוקם שגרתי ילך ויורע עם השנים, כיוון שהתחומים שלהם יעברו ב'אוף שורינג' להודו ולמזרח. עובדי הטקסטיל כבר נעלמו מישראל ואחריהם ייעלמו עובדי המתכת, עובדי הפלסטיק ועובדי האלקטרוניקה. גם מעמדם של עובדי הידע השגרתיים (פקידים, מוקדני שירות וכו') יורע באופן משמעותי, ומעט ההגנות שעוד יש להם ייעלמו לחלוטין. אפילו אובמה וביבי לא יכולים לשנות את המצב הזה. לנסות להילחם בגל הגלובליזציה, זה כמו לצפות מקליפת אגוז לשנות את גלי האוקיינוס.
לעומתם, מעמדם של עובדי הידע היצירתיים (מפתחי תוכנה, מפתחי פטנטים, מעצבים, אנשים עם רעיונות יצירתיים מאוד, אנשים עם אישיויות או עם כישורים יוצאי דופן) ילך וישתפר לאין ערוך בעשור הקרוב ושכרם ינסוק, כיוון שיזדקקו להם יותר".
- מה היית מציע לעובדי הכפיים ולעובדי הידע השגרתיים שמציצים אל העתיד העגום שאתה מנבא למעמדם?
עידן: "החכמים שביניהם יחפשו אלטרנטיבה, ישנו את הדיסקט בראש ויפנימו ש'קביעות' בעבודה (פקידים למשל) היא רק אשליה של ביטחון. מי שרוצה באמת לחשוב על הטווח הארוך, ידאג להשכלת ילדיו כדי להבריח אותם מהמורשת הלא מפוארת שלו".