כלי התקשורת כיסו את ביקור האפיפיור בחצי פיהוק. ועוד ניסו בכוח להכניס עניין ודנו ארוכות בשאלה מדוע לא ביקש האפיפיור סליחה מהעם היהודי בנאומו ביד ושם. אפשר לבוא בטענות לתקשורת, אבל הם רק משקפים את חוסר העניין של ממשלת ישראל בביקור.
היחיד מבין שרי הממשלה שהתעניין בביקור הכס הקדוש הוא שר התיירות, וזאת מפני שאחרי שובל גלימת האפיפיור נהרו כ-35 אלף תיירים שנשאו איתם דולרים מצלצלים, דבר חשוב מאין כמותו בתקופה שחונה זו.
ישראל אינה מבינה את כוחו עצום של הוותיקן בעיצוב דעת הקהל של מאמיניו, כמיליארד קתולים, ואת השפעתו על כנסיות אחרות המוסיפה עוד מיליונים למניין המיליארד הזה. מאז כינון היחסים הדיפלומטים בין ישראל והוותיקן ב-1993 סבלו היחסים מהידרדרות מתמשכת, ושום שינוי ולא נראה כרגע באופק.
הסיבה לכך טמונה בעובדה שמדינת ישראל מנהלת את יחסי החוץ שלה עם הכס הקדוש בסגנון ורוח דומים ליחסיה עם שאר המדינות, ומבלי להבין את מורכבות מעמדו של האפיפיור כמנהיג רוחני ופוליטי בקרב חוגי קהלו.
ישראל חייבת לנקוט מספר פעולות מיידיות לשיפור היחסים עם הוותיקן:
ניצול היחסים המתוחים עם העולם האיסלאמי
בביקורו השבוע בבית לחם התבטא האפיפיור בזכות ההגדרה העצמית של הפלשתינאים ויצא בהצהרה שלהלן: "הכס הקדוש תומך בזכות העם הפלשתיני למדינה ריבונית בארץ אבותיו, היושבת בביטחון ובשלום עם שכניה, בגבולות בינלאומיים מוכרים".
התבטאויות מסוג זה מציגות את הוותיקן כפרו-ערבי והסיבות לכך טמונות גם בניהול לא נכון של יחסי החוץ של ישראל מול הוותיקן.
תולדות היחסים העכורים עם הוותיקן נעוצה בחשש הלא סביר של ישראל שהוותיקן יתבע לעצמו את שהוחלט באו"ם בשנת 1947. החלטה זו עניינה בינאו"ם ירושלים (הפיכתה לעיר בינלאומית) תוך מתן מעמד מפתח לכס הקדוש בניהול ובאחריות למקומות הקדושים בעיר העתיקה.
שליטתה של ישראל בעיר העתיקה היתה הסיבה העיקרית לכך שהוותיקן לא הכיר בישראל עד כינון היחסים הדיפלומטים. ביקורו של האפיפיור יוחנן פאולוס ה-II בשנת 2000 בעיר העתיקה בליווי נציגי ממשלת ישראל חתם את הגולל על פרק זה בהיסטוריה ונתן את הגושפנקא לריבונות הישראלית בעיר העתיקה.
לדעתי על ישראל לתת לוותיקן תפקיד, גם אם כזה של כבוד בלבד - בזירת הסכסוך הישראלי-ערבי/פלשתיני. צעד זה יבהיר לוותיקן את החשיבות שישראל מקנה לכס הקדוש וישחק לטובת ישראל.
על רקע היחסים הלא טובים של האפיפיור עם העולם המוסלמי כיום, עשוי המהלך להניב תוצאות חיוביות מאוד בעיצוב דעת קהל עולמית אוהדת לישראל.
קשרי עבודה עם הרבנות הראשית עם הוותיקן
בשנת 1965, בעת סיום כינוס הקונסיליום השני של הכנסייה הקתולית, הציג הוותיקן את עמדתו החדשה כלפי היהדות.
השינויים התיאולוגים המהפכניים שהוכנסו לקנון הנוצרי היו הכרה ביהדות בכלל ובהיותה דת שמאפשרת גאולה למאמיניה בפרט, וכן הסרת אחריות היהודים למותו של ישוע, שהיוותה בסיס לאנטישמיות מאז ומעולם.
הנצרות צמחה מתוך היהדות ולכן מבחינת הכנסייה הקתולית קיים צורך מהותי בדיאלוג עם היהודים, לשם היכרות מעמיקה של הנצרות את עצמה. הצורך בדיאלוג קיים ביתר שאת לאור השינויים התיאולוגיים הפנימיים ביחס הכס הקדוש ליהדות.
נכון לעכשיו לא מתכנסות די קבוצות דיאלוג בין היהודים לוותיקן ויש מקום לקיים קשרים תיאולוגים שוטפים בין רבנים רמי דרג בזרמים השונים ביהדות (אורתודוכסים, קונסרבטיבים ורפורמים) לבין הקרדינלים מעצבי המדיניות הדתית בוותיקן.
קיום הדיאלוג מחוייב על בסיס ההסכם הדיפלומטי שנחתם ב 1993 אולם ישראל אינה ממלאת את חלקה והדבר פוגע בהידוק היחסים.