עיוות הדין של דני

היום אנו יודעים שהתפטרותו של צבי זיו מתפקיד מנכ"ל בנק הפועלים, הייתה רק זרז עבור בנק ישראל להעברתו של דני דנקנר מתפקיד יו"ר הבנק. בבנק ישראל תכננו להביא להחלפתו של דנקנר עד יולי, אך התפטרות זיו העניקה למפקח על הבנקים, רוני חזקיהו, את העילה שביקש, אחרי שב-13 בנובמבר 2008 פנה לראשונה לשרי אריסון, וביקש כי תפעל להעברת דנקנר וזיו מתפקידיהם.

הטעות הגדולה של דנקנר אירעה ממש בהתחלה, כבר ביום רביעי ה-25 במארס. שלוש שיחות הטלפון שנערכו באותו בוקר היו האירוע המכונן של המשבר. הראשונה התנהלה בין דנקנר לבין חזקיהו. "זיו התפטר", עדכן דנקנר את חזקיהו, "אני מתכוון למנות הערב את ציון קינן במקומו".

המפקח שמע והביע את הסתייגויותיו. "אל תמנה את קינן", אמר לדנקנר, "יש לך מספיק זמן. זיו עוזב עוד כמה חודשים, תקים ועדת איתור ותעשה תהליך מלא". מודע לאי שביעות הרצון של בנק ישראל התקשר דנקנר לחזקיהו שוב כמה דקות לאחר מכן. חזקיהו שוב ביקש ממנו לא למנות את קינן באופן מיידי, דנקנר שוב שמע אך לא חזר בו, אלא אמר כי יעלה את עמדת חזקיהו לפני הדירקטוריון.

ואז הגיעה שיחת הטלפון מדודו זקן, סגן המפקח. זקן, המועמד בעתיד לתפקיד המפקח, הוא כיום הגורם המקצועי הבכיר באגף הפיקוח על הבנקים, ויד ימינו של חזקיהו. אם חזקיהו רק רמז, זקן כבר היה ברור ובוטה. "לא נאשר את ציון לתפקיד ואם תמנה אותו אתה תהיה במסלול התנגשות איתנו", אמר לדנקנר. אבל דנקנר התעקש. התנגשות הרכבות יצאה לדרך.

ירושה בעייתית

ביוני 2007, עם כניסתו לתפקיד, כתב דנקנר מכתב לעובדי בנק הפועלים: "כלכלה היא עניין מחזורי ואף שכרגע אין סימנים למשבר של ממש הרי קיימת אי יציבות בשווקים. אסור לנו לחשוב שהגאות תימשך לנצח", הזהיר. עברו חודשיים והתברר שדנקנר צדק, המשבר הגיע ובעוצמה שאיש לא תיאר.

דנקנר ירש מקודמו בתפקיד, שלמה נחמה, תיק אג"ח מגובות משכנתאות בעייתי מאוד. כשהחל משבר הסאב פריים והשוק התמוטט דנקנר לא הבין מה קורה, הוא לא מצא את ידיו ואת רגליו בין ה-SIV ,MBS ו-CDO. המבוכה ואי ההבנה של דנקנר והנהלת הפועלים את עומק הבעיה הייתה תקלה חמורה. אבל דנקנר לא היה היחיד. ראשי בנקים גדולים וחשובים מבנק הפועלים, בנקאים ותיקים ומנוסים, כולם מצאו את עצמם באותה פינה, מגלים שבמאזניהם נכסים רעילים במיליארדים, ולא מבינים את עומק הבור אליו נפלו.

לדנקנר לקחו כמה חודשים כדי להתעשת, אבל לזכותו יאמר כי מרגע שהבין את גודל הבעיה עשה במהירות את המהלכים הנכונים. וזה ממש לא טריוויאלי. היו ראשי גופים פיננסיים גדולים שטחו עיניהם, והובילו את החברה שלהם לאבדון. ליהמן ברדרס, למשל. היו כאלה שעד הסוף המר לא הבינו מה קורה. AIG, למשל.

בינואר 2008 מחק הפועלים את עיקר תיק ה-SIV, במארס 2008 גייס הבנק הון מקרן יורק, ובמאי נמכר תיק ה-MBS. תוך חודשים ספורים הצליח דנקנר להכיל את הבעיה ולקטוע את האיבר הנגוע מבלי לגרום לקריסת מערכות בכל הגוף.

המהלך הזה הותיר אחריו ויכוח ארוך ודי אווילי בשאלה מי אחראי למכירת התיק: בנק הפועלים או בנק ישראל? האמת נמצאת באמצע. חזקיהו לחץ על הפועלים למכור את התיק, אך לא הורה על המכירה אלא הכפיל את הלימות ההון הנדרשת בגין סיכון ה-MBS, ובכך הפך את המשך אחזקת התיק במאזני הבנק ללא כלכלית. דנקנר מצידו קיבל את החלטת המכירה.

זו לא הייתה החלטה פשוטה. יש הבדל גדול בין למחוק לבין למכור. מחיקה אפשר בתנאים מסוימים להחזיר. היא מייצגת תקווה ל"תחייה מחדש". מכירה היא סוף פסוק. מכרת - הכרת בהפסד וקיבעת אותו. נקודה. בדיעבד, דנקנר עשה את הדבר הנכון כשהחליט למכור. אבל בזמן אמת זו הייתה החלטה נועזת בתנאי אי ודאות. אם השוק היה מתאושש היו באים אליו בטענות קשות על שמכר בשפל וגרם להפסדי ענק.

גם בעניין הבנק באוקראינה יש צביעות בטענות כלפי דנקנר. הפועלים החליט על רכישת בנק במדינה בסוף 2007. אין ויכוח שבדיעבד זו הייתה החלטה שגויה, אבל תמיד קל מאוד לשפוט החלטות בדיעבד. בשנת 2007 אוקראינה הייתה עמוק בתוך הקונצנזוס, וגם לאומי וגם דיסקונט רצו להשקיע בה. כך שבזמן שבו היא התקבלה, ההחלטה על המהלך הזה לא הייתה בלתי סבירה.

הממזרים שינו את הכללים

היום מאוד טרנדי להסביר שדנקנר היה יו"ר בעייתי, שתחת ניהולו בנק הפועלים הסתבך, נכנס להרפתקאות ויציבותו התערערה. האמת, כפי שראינו, מורכבת יותר ומעט שונה. בנק ישראל בא לדנקנר בטענות על כי קיצר תהליכים בממשל תאגידי ותפקד כמנכ"ל על של הפועלים. אבל בארגונים אין ואקום, כשהמנכ"ל לא ממש ממנכ"ל מישהו צריך לעשות את זה, ודנקנר לקח אחריות. ובכל מקרה, הוא בוודאי לא עשה משהו שקודמו, נחמה, לא עשה.

גם נחמה היה מנכ"ל על, והרבה יותר מדנקנר. שש שנים לפני התפטרות זיו, במארס 2003, התפטר קודמו, אלי יונס. נחמה כיו"ר הוביל את יונס להתפטרות, והראה לו את הדלת בבוטות. נחמה שלח את יונס הביתה כי זה האחרון היה מנכ"ל חזק ודעתן, שלא ממהר לבצע את דרישות בעלי המניות. בנק ישראל תחת הנגיד דוד קליין לא פצה פה.

לרוע מזלו של דנקנר הוא לא ניחן בכישורים הפוליטיים של נחמה. לכן דנקנר הוא הדמות הטראגית של הסיפור. הוא לא פעל אחרת מכפי שהיה נהוג בהפועלים, אבל בפרפראזה על המשפט המפורסם של ספירו אגניו, סגנו של הנשיא ריצ'רד ניקסון, בבנק ישראל שינו את הכללים ולא סיפרו לו.