הבורר - ניסיון חיסול: מוסד הבוררות המשפטית מתקשה להתאושש מפרשת אלי ארוך

אולי היו אלה מרכיבי הדרמה החזקים שיצרו כותרות עבות בעיתונים במשך חודשים, ואולי הסוגיות המשפטיות הסבוכות, אבל פרשת הבוררות בין אלי ארוך לחברת כלל סימנה את קו פרשת המים של מוסד הבוררות בישראל. ארבעה חודשים לאחר שאושרה הפשרה בתיק, הפצעים שנפערו בענף הזה רחוקים מלהגליד, ולגבי חברות עסקיות שבעבורן הבוררות היא דרך מהירה לסיים סכסוכים, אלה חדשות גרועות.

ארוך, בזמנו משקיע אלמוני וקצת מוזר, תבע את כלל בטענה שהסבה לו הפסדים כבדים. הפרשה הגיעה לבוררות אצל השופט בדימוס יעקב מלץ, שדן בה במשך שנים ופסק לארוך פיצוי חסר תקדים בסך 96 מיליון שקלים. כלל ערערה, וכהוכחה הציגה קלטת שבה נשמע מלץ אומר לחוקרת פרטית שדובבה אותו כי ארוך איים עליו. בית המשפט דן בערעור, וארוך, שהיה מבוקש לחקירה, אושפז בבית חולים לחולי נפש. בפרקים הבאים מלץ הלך לעולמו מסיבות טבעיות (היה מי שטען ששיברון-לב מהשתלשלות התיק גרם לכך), הצדדים התפשרו על פיצוי נמוך יותר, ונגד ארוך הוגש כתב אישום בגין זיוף מסמכים שהוגשו לבורר.

בראש ובראשונה הדגימה פרשת ארוך את הבעייתיות של החוק, שלא אפשר לבטל פסק בורר אלא על רקע משוא פנים. משום כך, אומר עו"ד ישראל שמעוני, שיזם ושדחף תיקון לחוק הבוררות שנכנס לאחרונה לתוקף ושמאפשר בתנאים מסוימים לערער על פסק בורר, "בעלי הדין, שקיבלו פסק בורר לרעתם, חיפשו רמייה וקבלת שוחד אצל הבוררים. היו לא מעט בוררים שחיטטו אצלם בפחי אשפה, שצלצלו אליהם באישון ליל וששאלו אותם שאלות מכוונות, כדי למצוא איזה בדל אינטרס ולבוא עם זה לבית המשפט. כיום, בעקבות התיקון, אנו בעידן אחר".

תיקון החקיקה הזה אולי יפתור את בעיית הערעור, אבל את הנזק שכבר נגרם לא יוכל לתקן. ההתנהלות מאחורי הקלעים, הלחצים, החשד לזיופים, השימוש בחוקרת פרטית ושאר אפקטים הפכו לנחלת הכלל. ארוך וכלל לא המציאו את השיטה; הם רק הביאו אותה לידיעת הציבור. השופטים בדימוס מאיר שמגר, מיכאל בן-יאיר וישי לויט ועורכי הדין רלי לשם ויורם ראב"ד, בשבתם כבוררים, נתקלו כולם בטענות לניגודי עניינים והתבקשו לפסול את עצמם, לעתים בטענות שעל סף הגיחוך.

"אני חושב", אומר נשיא המוסד לבוררות עסקית באיגוד לשכות המסחר, השופט בדימוס אמנון סטרשנוב, "שבפתח הדיון בורר צריך - וכך אני נוהג לעשות - להודיע לצדדים על כל קשר מקרי מרוחק, כזה או אחר, בינו לבין עורכי הדין או לבין אחד מהצדדים. אני, למשל, אמרתי באחת ההזדמנויות שעורך הדין של אחד הצדדים היה איש מילואים שלי כשהייתי בפרקליטות הצבאית. הצד השני ענה, 'מי לא היה?' אבל להגיד צריך".

פרשת ארוך לא השפיעה רק על המתדיינים בבוררויות אלא גם על הבוררים עצמם. חלקם חושבים פעמיים לפני שהם לוקחים תיק. "אם אחד מבעלי הדין הוא גורם שיש לו שם של טיפוס לוחמני ושהכול כשיר בעיניו", אומר עורך דין המשמש כבורר, "אני בכלל לא בטוח שאקח את התיק שלו, בטח לא כשמדובר במקרה אמוציונלי. למדתי שלא להיכנס למקומות שיש בהם אמוציות ושאנשים מוכנים ללכת בהם עד הסוף, ולא משנה מה יהיה".

הנה מבחר מקרים שבהם ניסו הצדדים לפסול את הבורר, השיטות שבהם השתמשו, והדרך שבה בחר הבורר להתמודד עם המצב.

נמרודי נגד שמגר:

ארוחת הערב היא סיבה לפסילה.

נשיא בית המשפט העליון בדימוס אמנם דיווח מראש על ניגוד העניינים, אך מו"ל "מעריב" לא הסתפק בכך. שמגר: "לא רוצים אותי? לא צריך"

מאיר שמגר, לשעבר נשיא בית המשפט העליון, הוא אחד הבוררים המבוקשים ביותר בסכסוכים עסקיים, והמוניטין שלו יוצא דופן בכל קנה מידה. על רקע זה הוא נבחר לשמש כבורר בין עופר נמרודי, בעל השליטה במעריב, לבעל המניות לשעבר, ולדימיר גוסינסקי, שיוצג בידי עו"ד פיני רובין.

כבר בתחילת הבוררות יידע שמגר את הצדדים על חברותו עם רובין. שמגר לא הסתפק בהודעה שבעל פה, והחתים את הצדדים על כך. למרות זאת, בשלב כלשהו פנה נמרודי וביקש את פסילתו, על רקע השתתפותו של שמגר בארוחת ערב אינטימית בביתו של רובין. אכן, טען נמרודי בבקשתו, ידעתי על החברות, רק לא ידעתי עד כמה היא עמוקה. שמגר לא חיכה הרבה; והתפטר.

בינואר השנה שוב התפטר שמגר מבוררות, הפעם בין קבוצת רבינוביץ'-שגיב לקבוצת שורקה, לאחר שהאחרונה טענה שהוא נוטה לצד השני בשל יחסיו עם המשרד שייצג את יריביהם.

"לצערי", כתב עו"ד אמנון יצחקניא, המייצג את שורקה, "זה זמן חש מר שורקה תחושת חוסר נוחות עמוקה, אם לנקוט לשון המעטה מנומסת, מהחלטותיו השונות של הבורר, שמהן עולה - כך חושש הוא - כי נוטה הבורר להעדיף את קבוצת רבינוביץ' על-פני קבוצת שורקה, בשל היחסים הקיימים בינו לבין בא-כוחה, משרד עוה"ד פרופ' יובל לוי ושות'". בין היתר טענה שורקה כי שמגר ולוי משמשים כבוררים משותפים במסגרת "המשכן לבוררויות".

שמגר הגיב בחריפות. טענת ההעדפה, אמר, מופרכת מעיקרה ונטולת יסוד עובדתי כלשהו. במשך עשרות שנות שפיטה, לדבריו, הקפיד על קיום נורמות של אובייקטיביות וניטרליות. הוא תמה על כך שטענות קבוצת שורקה מועלות רק בחלוף שנתיים מתחילת הבוררות, וימים ספורים לפני שמיעת הראיות. לדעתו, הדבר נועד רק כדי להפסיק את כהונתו כבורר. שמגר הגדיר את הדברים כ"דברי עלבון והשמצה" כלפיו, אמר תודה, היה נעים מאוד, ועשה אחורה פנה.

"כל בקשות הפסילה", אומר שמגר ל-G, "הן גימיק, תכסיס שמטרתו להביא אותך להתפטר". לדעתו, שתי ההתפטרויות שלו בתוך פרק זמן קצר הן צירוף מקרים. "בפעם הראשונה, הם חשבו שהדרך הטובה היא לסלק אותי. בפעם השנייה זו הייתה חוכמולוגיה. לא רצו , לא צריך. אני לוקח בוררויות אם אנשים רוצים את זה; לא רוצים - לא צריך. אני לא כופה את עצמי על אף אחד. אם צד אחד לא רוצה אותי זה מספיק לי. בוררות צריכה להיות הסכמה של שני הצדדים", הוא אומר.

לדעת שמגר, התיקון לחוק הבוררות, המאפשר ערעור במגבלות, יש בו כדי להפיג חששות של בעלי דין מפנייה לבוררות. עם זאת, הוא אומר, "הערעור בתיקון לחוק 'קיבל כנפיים' מאז פרשת אלי ארוך והחשש שהיא יצרה מקבלת פסק דין קיצוני שאין יכולת ערעור עליו".

נתנזון נגד בן-יאיר: חוקר פרטי בדרך אלייך

כשמחפשים עילה לביטול פסק-דין, חבריו של הבורר הם כר פעולה נרחב.

לפני שנים אחדות דן השופט בדימוס והיועץ המשפטי לשעבר, מיכאל בן-יאיר, בסכסוך בין סולל בונה לעו"ד קותי נתנזון. במהלך הבוררות קיבל בן-יאיר כמה החלטות דיוניות שהיטיבו עם סולל בונה.

בשלב מסויים צלצלה אישה כלשהי לבן יאיר (נתנזון אומר כי מדובר בידידה שלו שחיפשה מגשר, גורמים אחרים שהיו מעורבים טוענים כי מדובר היה בחוקרת פרטית) ותוך כדי שיחה הוזכרה חברות לכאורה בין בן יאיר לבין עוזי ורדיזר, אז מנכ"ל שיכון ובינוי, החברה האם של סולל בונה. בעקבות השיחה הזאת ביקש נתנזון הבהרות בנושא ובן-יאיר הגיב בהתפטרות, למרות שלדברי מקורביו לא הייתה לו שום היכרות עם ורדיזר.

"מנסים לחפש, ולכן אני מאוד זהיר", מסביר בן-יאיר "כל דבר הכי רחוק אני מביא לידיעת הצדדים, והם מחליטים אם זה מפריע להם. למשל, היה לי מקרה באיזו בוררות, שהתברר שאחד הצדדים מיוצג על-ידי עו"ד שהתמחיתי אצלו ב-1968, ולא היה לי איתו קשר מאז. הצדדים שמעו וחייכו. באמת מעלים כל מיני טענות, ואני חושב שלרובן אין שום הצדקה, אך זה גורם לידי כך שיש שוב התארכות של דיונים בבית המשפט, ששומע את בקשת הביטול".

מי ש"ירש" מבן-יאיר את בוררות נתנזון-סולל בונה הוא נשיא בית משפט השלום בתל אביב ומנהל בתי המשפט לשעבר, דן ארבל. ארבל מסכים ש"דברים כאלה קורים לכל הבוררים. מאחר שלא הייתה עד עכשיו זכות ערעור, מחפשים כל מיני פגמים. ברוב המקרים נתפסים לדברים סתמיים". ארבל פסק לטובת נתנזון פיצוי של 4.7 מיליון שקל.

אקירוב נגד לשם: השיטה: נבירה ברשימת לקוחותיו של הבורר

עיון מדוקדק ברשימה יכול לגלות קשר לאחד הצדדים. זהירות: גם הצד השני יכול לעשות זאת.

עו"ד ישראל (רלי) לשם הוא עורך דין בעל מוניטין ואחד משלושת השותפים הבכירים במשרד מיתר ליקוורניק גבע & לשם ברנדוויין. בין היתר הוא משמש כיועץ המשפטי של מכתשים אגן, והופיע בתיקים מתוקשרים כמו פרשת רמדיה (שם ייצג את מנכ"ל החברה). שמו מעולם לא נזכר בהקשרים שליליים.

בזכות כל אלה נבחר לשם לשמש כבורר בסכסוך ענק בין אלפרד אקירוב לרשת הילטון העולמית, שנבע מביטול הסכם ניהול למלון מצודת דוד בירושלים, שבבעלותו של היזם והקבלן. שבע שנים ארכה הבוררות, ובסיומה קבע לשם כי אקירוב ישלם 20 מיליון דולרים להילטון.

ההחלטה התקבלה בקבוצת אקירוב בתדהמה. בנו של אקירוב, שעובד איתו, אמר ש"זה לא יכול להיות", ובשיחות פנימיות בחברה נטען כי "יש משהו שאנחנו לא מודעים לו". בשלב מסוים, בעקבות ההחלטה, סרק בנו של אקירוב את אתר האינטרנט של משרדו של לשם, ולהפתעתו התברר לו שהמשרד ייצג את החלק הישראלי בקונסורציום שמימן את עסקת רכישת הילטון על-ידי קרן בלקסטון, בהיקף של 20 מיליארד דולרים. מי שטיפל בעסקה היה שותפו של לשם, עו"ד קליף פיליג.

אקירוב מיהר לפנות לבית המשפט, אם כי לא שכח להודיע שהוא רוחש כבוד לבורר לשם, וכן כי ינהג "באיפוק, בזהירות ובקולגיאליות". במסגרת האיפוק והקולגיאליות הוא גייס סוללה כבדה של עורכי דין - רם כספי וגד טיכו, ולצדם פיני רובין ועופר צור - והגיש בקשה לביטול פסק הבוררות בטענה שלשם פעל בניגוד עניינים. לפי הטענה, לקונסורציום שיוצג בידי משרד מיתר היה אינטרס בטובתה של הילטון ובחוסנה, כדי שהרשת תוכל להחזיר את האשראי שניתן לצורך רכישתה.

לשם, בתגובתו לבית המשפט, טען שלא הייתה לו כל נגיעה לעניין, אך מעניין היה להיתקל בתשובתה של הילטון, שגם היא בחנה לעומק את רשימת לקוחותיו של הבורר; באמצעות עו"ד אלקס הרטמן טענה החברה שההאשמות ספקולטיביות וקונספירטיביות, משום שדווקא לאקירוב יש קשרים עקיפים במשרד. לגרסת הילטון, משרד מיתר מייצג את בנק הפועלים, מנושיו העיקריים של אקירוב. לו היה אקירוב זוכה, טענה הילטון, הקשר בין לשם להילטון היה מעניין אותו כקליפת השום. הטענות וטענות הנגד עדיין נדונות בבית המשפט.

זאת לא הייתה הפעם הראשונה שבה הוגשה בקשה לבטל פסק בורר של לשם בטענה לניגוד עניינים. לפני כשלוש שנים פסק לשם בסכסוך עסקי בין יוסי ורונית בן-רובי, שהחזיקו 37.5% מחברת Vayer Air Sea Moving) VASM), לבין יתר בעלי המניות. לשם אפשר לבעלי המניות האחרים לרכוש את חלקם של בן-רובי. לאחר הפסיקה טענו בני הזוג כי יש לו קשר עסקי עם אחת מבעלות המניות בחברה. מה הקשר? קצת מורכב: משפחת לבנת, שותפתו של נוחי דנקנר ומבעלי השליטה בקבוצת מכתשים אגן, שלה כאמור מייעץ לשם, מחזיקה בחצי ממניותיה של חברת VASM. בית המשפט דחה את הטענה לניגוד עניינים.

שרבט נגד לויט: סדק במוניטין של הבורר

השופט בדימוס ישי לויט הודיע לאחים שרבט: "אני לא יכול יותר לסבול". האם זה ראוי?

כפי שפרשת ארוך יצרה סדק בעולם הבוררויות כולו, פרשת פז הצליחה לסדוק את המוניטין של השופט בדימוס ישי לויט.

לויט, לשעבר סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, ישב בבוררות בין חברת פז לקבוצת ליברמן. שבע שנים נמשכה הבוררות, עד שלבסוף הכריע לויט. פז החליטה לערער על הפסיקה, שכללה קביעות חמורות נגד בעל השליטה בה צדיק בינו. בית המשפט החליט לקבל את בקשת הביטול, בנימוק שלויט לא דיווח על מגעים שהיו לו עם פז למכירת קרקע משפחתית לחברה. לפי פרסומים, את שכר הטרחה שקיבל, בסך מיליון דולר, לויט לא נדרש להחזיר.

לאחרונה החליט לויט להתפטר מבוררות ארוכת שנים של בני משפחת שרבט. מדובר בבוררות בת עשרים שנה שהתגלגלה בין כמה בוררים, ושעיקריה סכסוך משפחתי בין מספר אחים. בשלב מסוים ביקש אחד האחים לפסול את לויט, אולם בית המשפט דחה את בקשתו. לפני חודשים אחדים העלה אותו הצד שורה של טענות חדשות בנוגע למשך הבוררות, לסנקציות שאינו מטיל ועוד. לויט, בתגובה, התפטר באומרו: "תלכו לאן שאתם רוצים. אני לא יכול יותר לסבול".

"היתרון שלנו", אומר לויט, "שאנחנו לא צריכים לסבול בעבודה. אנחנו במצב שאנחנו יכולים לקחת רק מה שאנחנו רוצים לקחת. אני לא מוכן לקבל תיק שאני סובל בו. אין סיבה לטפל במשהו שאין לנו נחת ממנו".

האם ראוי שבורר יתפטר אם נמאס לו מהתנהלות המתדיינים? "דילמה", אומר בורר ותיק. "מצד אחד הבוררים מבינים שהם יכולים להפוך לכלי משחק בין צדדים; מצד שני יש להם כבודם ושמם הטוב. חייבים להיות כללי משחק הגונים אם רוצים באמת שאנשים מכובדים ישמשו כבוררים ושהמוסד הזה יישמר".

מצליח נגד ראב"ד: אולי משהו במשפחה?

אם לבורר אין שום אינטרסים סמויים, תמיד אפשר לחפש עילת ביטול אצל אשתו

יורם ראב"ד הגיע לכותרות בהיותו עורך דינם של אריאל שרון ושל ציפי לבני, אך הוא גם עומד בראש משרד מצליח (ראב"ד מגריזו בנקל) ומפעם לפעם גם יושב כבורר בתיקים. ב-2005 הוא ברר בין רוטשיין מערכות לאיש העסקים משה מצליח, שהסתכסכו על רקע חוזה ביניהם שלא יצא לפועל. בשלב ביניים של הבוררות קיבל ראב"ד את עתירת החברה והורה על אכיפת החוזה.

בעקבות ההחלטה דרש מצליח שראב"ד יפסול את עצמו בשל משוא פנים, וטען שלכאורה התקיימו יחסי עבודה בין אשתו של ראב"ד לרוטשטיין. מתי ואיך? מצליח פירט: עשר שנים לפני הבוררות שימשה אשתו של ראב"ד כמנהלת מחלקת מחשב בחברה הלאומית לאספקת פחם. במסגרת תפקידה היא קיבלה שירותי תוכנה מחברת רוטשטיין.

על אף שסבר שהאינטרס שיוחס לו אינו דורש את התפטרותו, ראב"ד החליט להתפטר. בית המשפט הורה לו להמשיך לדון בתיק, וקבע שהיכרות אישית של בורר או של מי ממקורביו עם בעלי הדין אינה עילה אוטומטית לפסילתו. הבורר, בדומה לשופט - כתבה השופטת רות שטרנברג-אליעז - נדרש להתעלם מהתנהגות בלתי ראויה של צד זה או אחר, להמשיך בכהונתו על אף דברי הביקורת המכוונים כלפיו, ולתת פסק בוררות. ראב"ד השלים את פסק הבורר.

"חשבתי שהדין לא מחייב אותי לפסול את עצמי", אומר ראב"ד, "אבל כדי שזה לא ייראה כאילו אני נאחז בקרנות המזבח הודעתי על ההתפטרות. תהליך של פסילה עצמית, תוך מתן החופש לבית המשפט להחליט בנושא, הוא לעתים צעד נכון, כי זה מוריד מעל הפרק את האינטרס האישי שלך. מצד שני, אתה ממשיך את הבוררות כמי שכפאך שד".

תמשיך לנהל בוררויות?

"בוודאי. מי שבא בלב שלם ונקי לא צריך להיות מוטרד. החיפוש מאחורי הקיר של סיבות לפסילת בורר אינו סיבה ולא איום לבורר להימנע מבוררות. במקרה שלי, חשבתי שנכון, כדי להסיר ספק, לתת לגורם אובייקטיבי לדון בכך. אני לא בטוח שזה לא שחור-לבן. יצא לי לא פעם לפסול את עצמי על רקע היכרות. בחלק מהמקרים הודעתי שאני פוסל את עצמי, הבאתי את העובדות בפני הצדדים, ונתתי להם להחליט. אני לא חושב שכל קשר צריך לפסול".

hadasm@globes/co/il