לראשונה: ביהמ"ש חייב עירייה לקיים הסכם אף שלפי החוק אינו בר-אכיפה

זו הפעם הראשונה שבה בית משפט אוכף באופן מלא התחייבות של רשות ציבורית מכוח עיקרון תום-הלב במשפט המינהלי, אף שנקבע כי ההתחייבות לא נחתמה על-ידי הגורמים המוסמכים, ולפיכך היא אינה הסכם אכיף.

בין הצדדים לא היתה מחלוקת על כך שסוכם על מתן הנחה בארנונה.

ביטוח ישיר טענה, באמצעות עו"ד אילן רובינשטיין, כי לאחר העתקת המשרדים לפתח-תקווה, חזרה בה העירייה מהתחייבותה. היא ביקשה לאכוף את ההסכם מכוח דיני החוזים, ולחלופין לראות בו הבטחה שלטונית מחייבת.

העירייה טענה, באמצעות עוה"ד אשר אילוביץ ואהרון שפרבר, כי ההתחייבות ניתנה תוך חריגה מסמכות, ולפיכך אין בכוונתה לאכוף אותה.

מגמה בפסיקה

השופטת, ד"ר מיכל אגמון-גונן, ציינה כי באחרונה קיימת מגמה בפסיקה, לפיה יש לעמוד על כך שהרשויות יפעלו בתום-לב - גם אם הדרישות הצורניות הדווקניות לא התמלאו כנדרש. זאת בניגוד למגמה שפירשה את הדרישות הצורניות בחוזים עם רשויות באופן דווקני ומהותי, כך שאי-מילוי הדרישה יביא לבטלות החוזה (כדי למנוע התקשרויות של רשויות מחוץ למסגרת התקציבית).

באחרונה, כאמור, חלה התפתחות משמעותית בפסיקה, בה ניכרת הנטייה "לרכך" את תוצאות הדרישה הצורנית הקבועה בחוק, כאשר פעולת הרשות לא היתה בתום-לב, וזאת בדומה לפסיקה במישור החוזי-האזרחי.

בינואר השנה פסק העליון כי יש בעקרון תום-הלב ובחובת ההגינות של הרשות המינהלית כדי להגמיש את תוצאות הדרישה הצורנית המהותית הקבועה בסעיף 203 לפקודת העיריות. סעיף זה קובע כי כל התחייבות כספית מטעם עירייה אינה מחייבת, אלא אם חתמו עליה ראש העיר והגזבר. השופטת אסתר חיות קבעה שם כי אין להוציא מכלל אפשרות כי במקרה המתאים יוכל בית המשפט להטיל על רשות חובה לקיים את חיוביה כלפי הצד האחר, אם האחר ביצע את חיוביו. כלומר, לתת סעד של אכיפה - מלאה או חלקית.

במקרה זה, ההתחייבות כלפי ביטוח ישיר נחתמה על-ידי מנהל אגף השומה והארנונה בעירייה - ולא על-ידי ראש העיר, ולכן ההתחייבות אינה עומדת בדרישות סעיף 203, ולפיכך היא בטלה.

שיקולי צדק

אולם, השופטת קבעה כי יש לחייב את העירייה לקיימה משיקולי צדק, זאת ממספר סיבות: הישיבה בה סוכמו הדברים התקיימה במשרדו של ראש העיר, שנכח וידע על ההתחייבות, הגם שלא חתם עליה בעצמו; ביטוח ישיר שינתה את מצבה לרעה וביצעה מהלך הכרוך בעלויות, בעוד ההתחייבות לא היתה רק מחווה של רצון טוב מצד העירייה - אלא נועדה לקדם את מטרותיה; ראוי שכאשר עירייה או מי מטעמה מתחייבים למתן הנחה בארנונה, יידעו במפורש את הגורם שכלפיו התחייבו כי התחייבותם אינה סופית וכי היא מותנית באישור של גורם חיצוני.

אגמון-גונן בחנה את תנאי ההבטחה השלטונית וקבעה כי אלה אינם מתקיימים, אולם עדיין היתה אוכפת את ההתחייבות על העירייה, ש"אי-הצדק זועק מעובדות המקרה. על כך יש להגיע לפיתרון שתהיה בו תחושת צדק". (עת"מ 1021/08).