הפקת מקור מנצחת

אני לא יודע אם, כפי שגרס מקור בכיר בערוץ: "בעוד שנה נעבור את 'עובדה'", אבל בשבועיים האחרונים יש הוכחות לכך ש "המקור" נפרדת לאיטה מפורמט "שישי" ומתחילה להתבסס על סיפור מרכזי חזק אחד. לא מדובר בתחקירים חוצי יבשות ומפילי ממשלות, אלא במשהו שהוא יותר בגובה העיניים, כמו כתבת מגזין בגיליון סוף השבוע.

אם כבר מוכרחים להשוות ל"עובדה", הרי שהרקורד של האחרונה עדיין חזק בהרבה מ"המקור", אבל הגישה של שלח ודרוקר נטולי הפומפוזיות והחשיבות העצמית היא מנצחת בעיני. הם לא מבקשים להדהים אלא רק לעצור אותך לרגע ולומר: "ת'שמע סיפור".

רגע של תקווה

ברזיל-איטליה, א' 21:30, ערוץ 1

כבר כמעט חודש (שלושה שבועות וחצי, אבל מי סופר...) שאוהדי הכדורגל מסתובבים חמוצים-משהו, נגררים למסיבות הסיום של הילדים בגנים ובבתי הספר כשמבטם נעוץ באיזו נקודה רחוקה באוויר. מוחאים כפיים בנימוס כשה"אינגלע" נותן את שורת המחץ שלו, והלב כבר מת לשחרר את שאגת ה"יייששששש" עם בוא הגול.

החסך הרגשי הזה והמלחמה התמידית מול הסביבה שמנסה לערב אותך בעניינים חשובים לכאורה, כמו: מה קונים למורה? לאיזה מחזור בקייטנה נשלח את הילד? איך נספר לילדים שהשנה אין כסף לקלאב בטורקיה/לשבועיים של פארקים בהולנד/לעשרה ימים בניו-יורק? או אפילו זוטות של ממש כמו מדיניות אובמה, נאום בר-אילן או הגרעין האיראני. בתוך כל הלחות הזאת, שבה גברים בוגרים משכנעים את עצמם שלראות טניס זה מעניין, יש שמבליח גם רגע של תקווה: ברזיל-איטליה! אמנם בגביע הקונפדרציות, אבל בו'אנה, ברזיל-איטליה...

כל אוהד כדורגל יכול לעצום את עיניו ולהריח מעדן נדיר שניחוחו לוקח אותנו אחורה בזמן, אל הקיץ של 1970, אל הקיץ של 1982, אל ימים שבהם האמנת ששלום במזה"ת חשוב יותר ממתנה לגננת, ימים שבהם לא ידעת שהמשחקים הגדולים מכורים מראש ושעדיף לנצח במשחקים הקטנים, השכונתיים, אלו שמסתיימים בפרחים למורה.

בטח שראיתי חמודי, היית נהדר, עכשיו לך תגיד שלום לחבר עם האמא החתיכה ונלך הביתה, יש ברזיל-איטליה, ועוד בערוץ 1, כמו בימים הטובים.

רבותיי, ההיסטוריה

שידורי ערוץ ההיסטוריה בתקופת בחינות הבגרות

חרדים גמורים ופוסט-ציונים רשאים לדפדף מכאן הלאה, כלומר, אם לא היה זה העמוד האחרון של העיתון, אבל אם עוד לא אבדה תקוותיכםף ואתם מאלה שמאמינים בחינוך ממלכתי, מאלה שמצקצקים בלשון בכל פעם שמדברים על התרסקות מערכת החינוך, על השחיקה בתדמית המורים, אם אתם מזדעזעים בכל פעם שמצלמים סמינריסטיות במכללת לוינסקי או בסמינר הקיבוצים, ומסתבר שהמצטיינות הן אלה שיודעות מי היה דוד בן-גוריון.

אם בא לכם לעשות משהו בנדון, אבל אתם כבר לא מאמינים לאף פוליטיקאי שמבטיח "רפורמה" בחינוך, אתם מוזמנים להושיב את הילדים מול שידורי ערוץ ההיסטוריה בעת ההכנות לבחינת הבגרות.

כבר כמה ימים אני עוקב בעניין אחרי שידורי הערוץ הזה, ומציין בצער שחבל שלא היה כלי כזה בתקופתי כתלמיד. מה שנפתח לפני כמה שעות בסרט על גטו קובנה (14:40), יסתיים ב-2:05 עם "הקרב על החרמון". אם אתם, כמוני, רואים קו ישר מתוח בין שני אלו, אתם מוזמנים לקחת את סרבני הקריאה הקטנים ולהושיב אותם מול הערוץ הנחוץ הזה, ולא - איבדתם את הזכות להתלונן על מערכת החינוך, אתם יודעים, זה שמתחיל בבית.