"כשבונים, חייבים לקבל החלטות לטווח ארוך"

קשה היום להסתובב בישראל מבלי להיתקל בשלט חוצות המפרסם פרויקט נדל"ן כלשהו, שאינו מתהדר בתואר "בנייה ירוקה". זה הפך מאוד מקובל לנסות להלהיב רוכשים פוטנציאליים בטיעון שהפרויקט המוצע הוא סביבתי, אבל מסתבר שפרסום לחוד ומציאות לגמרי לחוד. בישראל אין אכיפה של התקן הישראלי הקיים משנת 1986 והתקן הירוק אשר אומץ בתחילת העשור הוא וולונטרי ולמעשה לא קיים בעיריות בארץ, אפילו לא ברמת ההצהרה. אין אף פונקציה שבודקת האם בכלל הקבלנים בונים על-פי התקנים הראויים.

לפני שמתלוננים על המצב בישראל, ראוי לבדוק עד כמה בכלל בעולם יש מודעות לבנייה בת קיימא, כלומר כזו שלוקחת בשיקולים שלה גם את העתיד הרחוק. בתערוכת הקלינטק ה-13, שמתקיימת השבוע (29-30 ביוני) בגני התערוכה, יתארח וירצה פרופ' קליף דיווידסון, מומחה להנדסת קיימות מאוניברסיטת ניו-יורק, שמדבריו עולה שהמצב בכלל בעולם בתחום הוא מדאיג.

"הנדסה בת קיימא היא נושא שגם בארצות-הברית אינו מפותח. יש הרבה דיבורים והצהרות, אבל למעשה אנחנו מתקדמים לאט מאוד בכיוון", אומר דיווידסון בראיון בלעדי ל"גלובס".

הזהב יגמר עד 2030-2020

גלובס: על מה בעצם אנחנו מדברים כשאנו אומרים פיתוח בר קיימא?

פרופ' דיווידסון: "פיתוח בר קיימא הוגדר על-ידי הוועידה העולמית לסביבה ופיתוח כפיתוח שפוגש את הצרכים של ההווה, מבלי להתפשר על היכולת של אנשי העתיד לפגוש את צרכיהם. קחי לדוגמה את נושא התחבורה. כולנו היינו רוצים רכב פרטי ודרכים טובות לנהוג בהן, אבל למעשה הרכב והדרכים דורשים חומרים רבים ואנרגיה רבה, ואנחנו יודעים שיש גבול לכמות של הדלק שנמצא בהישג יד, ושיש גבול לכמות האנרגיה שנוכל להפנות לשם בניית דרכים, כשהבנייה במלט דורשת הרבה אנרגיה.

"ישנה גם בעיית החומרים", ממשיך דיוויס. "כלי רכב עשויים מפלדה, ברזל, נחושת וחומרים נוספים. למזלנו אין מחסור בברזל, אבל נחושת למשל, שנדרשת בתעשיות רבות כולל בנייה, ניתנת אמנם בקלות למיחזור אבל רק חלק קטן ממנה אכן ממוחזר, ולכן יש מחסור בנחושת ברחבי העולם.

"השימוש המאסיבי בתעשייה העולמית בנחושת הביא לכך שבעוד עשור יהיה מחסור חמור של המשאב הזה, ובכך יש איום על קיום האדם. הנדסת הקיימות לוקחת בחשבון לא רק שימוש בחומרים נקיים, אלא גם שימוש מושכל ולא בזבזני בחומרים שקיומם על פני כדור הארץ מוגבל".

מהן הדילמות העיקריות שאיתן מתמודדת הנדסה בת קיימא?

"עלינו לקחת החלטות כמו לדוגמה האם עלינו לבנות עוד תחבורה ציבורית ודרכים מהירות? האם עלינו לבנות עוד תחנות כוח פחמיות גדולות? או לחלופין - האם עלינו להשקיע במוצרים ירוקים? ההחלטות האלה כרוכות בהרבה שיקולים.

"יש לנו כלי הנקרא הערכת מחזור החיים (- Life Cycle Assessment LCA) - התבוננות בכל צעד במחזור החיים של מוצר. כשאנחנו מנסים לקבוע מהו האפקט הסביבתי הכולל של כל התהליך, עלינו לקחת בחשבון את כל הצעדים של המוצר - מכרייתו במחצבה ועד לחייו לאחר שסיים את ייעודו. צריך לזכור שהמשאבים שבהם אנחנו משתמשים הם לא בלתי מוגבלים. למשל הזהב. הזהב עומד להיגמר בין 2020-2030, אם נמשיך לכרות אותו בקצב שבו אנחנו כורים עכשיו. בארצות-הברית תאזל הנחושת ב-2050, אם נמשיך לכרות אותה בקצב הנוכחי".

אתה מעלה תמונה בעייתית. אתה מאמין שניתן להשפיע על ממשלים?

"ניתן לעשות הרבה דברים, וחייבים לעשות, כי כעת אנחנו לא מקבלים החלטות המבוססות על העתיד ארוך הטווח. לדוגמה, בארצות-הברית אנחנו בונים כעת מבנים רבים בקצב מאוד מהיר, באזורים שאינם עומדים להיות בני קיימא. הערים הצומחות ביותר הן פיניקס ולאס-וגאס, וערים נוספות בדרום-מערב ארצות-הברית. הערים האלה נבנות מהר ובנייתן צורכת הרבה אנרגיה, אבל האזורים הללו סובלים ממחסור במים. כתוצאה מכך, כשהמים יתחילו לאזול בערים הללו, אנשים לא יוכלו עוד לחיות בהן וייאלצו לעזוב. זה בזבוז גדול, ממש כתובת ברורה על הקיר.

הכל מתחיל בחינוך

"הבעיה היא שאנשים אוהבים את חום השמש, ולכן הם עוברים מהחוף המזרחי של ארה"ב למערב, היכן שמזג האוויר חמים ונעים יותר, כשאין אף בעל תפקיד שמפקח על התנועה הזאת בצורה אחראית. הממשלה שלנו לא מסוגלת להדוף את המהלך הזה ולומר 'אין יותר בנייה בלאס-וגאס בגלל שאין מספיק מים'. שום פוליטיקאי אינו מעז לומר זאת, מחשש שלא ייבחר יותר.

"זה המקום שבו מאוד חשוב לחנך את הפוליטיקאים והממשלות, ואלה הדברים שאנחנו מנסים לעשות כעת. בעיקר כשיש כעת ממשל חדש - אנחנו מנסים לעבוד עם אנשים בממשל כדי שיבינו שהמצב אינו יכול להימשך כפי שהוא. זה מאוד קשה, כי רוב האנשים אינם רוצים לעשות שינויים אלא רוצים להיות חופשיים לחיות את חייהם כפי שבא להם, מבלי לחשוב על העתיד הרחוק.

"לכן אנחנו מתחילים בחינוך בגני ילדים ובבתי-ספר על חשיבות הקיימות. לפי שעה זה גורם גם למתח רב, מפני שהילדים לומדים דברים בבית-הספר ובאים ומלמדים את ההורים בבית, וההורים לא פעם מתעצבנים. עדיין נותרת פה בעיה מאוד מאתגרת". *